"מעמד התאימות (Adequacy) ניתן על ידי האיחוד האירופי לפי תקנה 45 לתקנות ה-GDPR, למדינות שרמת הגנת המידע בהן תואמת לרמת ההגנה על מידע אישי הנוהגת במדינות האיחוד האירופי. המעמד ניתן לישראל עוד בשנת 2011 ולעוד מספר מצומצם של מדינות ומאפשר העברת מידע אישי באופן פשוט וללא מכשולים רגולטוריים, משפטיים וטכנולוגיים נוספים מאירופה לישראל. תהליך הבחינה מחדש של מעמדה של מדינת ישראל החל ב-2016, והיום הוחלט על ידי הנציבות האירופית כי ישראל תשמור על מעמדה בזכות התפתחויות שונות במערכת המשפט הישראלית מאז קבלת המעמד בשנת 2011, לרבות תיקונים בחוק, פסיקה, הנחיות הרשות להגנת הפרטיות וכן התקנת תקנות הגנת הפרטיות (הוראות לעניין מידע שהועבר לישראל מהאזור הכלכלי האירופי), התשפ"ג-2023 אשר יחד העלו את רמת הגנת המידע בישראל."

הפוסט ישראל שומרת על החלטת התאימות להעברת מידע מהאיחוד האירופי. הופיע ראשון בדן חי ברשת

באירוע מצולם ומסוקר כדוגמת היורו, ניתן היה לסבור כי המצלמות יספקו זוויות צילום רבות לאירוע שכזה. אולם, דבר אחד בולט תפס את העין והוא החומה האנושית שיצרו חבריו של אריקסן, אשר הקיפו אותו ומנעו מהמצלמות להעביר לעולם את רגעי הטיפול והחייאה שבוצעו בו.

שחקנים ברמה הזו, מהטופ העולמי, אמנם נמצאים בכותרות בכל רגע נתון וחייהם חשופים לעיני כל, אך ברגע כזה היה יפה לראות את ההבנה המהירה של חברי הנבחרת הדנים ואת הפעולה המהירה שביצעו, על מנת שפרטיותו של אריקסן לא תיפגע. כוכב גדול ככל שיהיה, באירוע גדול ומרגש ככל שיהיה – אינו צריך לסבול פגיעה בפרטיותו בשעה שנאבק על חייו.

בהקשר הישראלי, זכור מקרה דומה – בשנת 2000 התמוטט שחקן הכדורגל מני לוי במשחק בין בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב, והתמונות מאותו אירוע חקוקות היטב בזיכרונם של חובבי הכדורגל הישראלי.

ברגעים אלו, נבחן שוב המתח בין רצונה של התקשורת לסקר אירוע בעל עניין ציבורי לבין הזכות לפרטיות. ניתן לראות בהקשר זה את החודרנות של התקשורת, כאשר זו רצה לצלם ביתים שנפגעו בסבב הלחימה האחרון.

חוק הגנת הפרטיות הישראלי קובע, כי פרסום תצלום של אדם ברבים בנסיבות שבהן הוא עלול להשפילו מהווה פגיעה בפרטיות וכך גם במקרים בהם התצלום מפורסם בסמוך לאירוע בו נפגע אותו אדם. אולם, החוק מחריג מקרים בהם התצלום מפורסם בשידור ישיר, באופן שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות. כלומר, במקרה זה, הרגעים הראשונים שהועברו בשידור ישיר בהם רואים את אריקסן מתמוטט אינם מהווים פגיעה בפרטיות לפי החוק הישראלי והמשך הצילום של פעולת ההחייאה עלול לעלות לכדי פגיעה בפרטיות.

האירוע כמובן אינו קשור לדין הישראלי, אך עם זאת היה יפה לראות את הדאגה, בין השאר, לפרטיות של אריקסן מצד חבריו לנבחרת, שהסתירו אותו במהלך הטיפול וזאת לעומת הבמאי השידור, אשר לא חסך מהקהל בבית את הרגעים הקשים ורק מידי פעם התמקד בקהל.

הנבחרת הדנית (שכמובן לא חשבו על החוק הישראלי) שמרו בצורה מכבדת ומעוררת השראה על הקפטן שלהם שקרס בפתאומיות. באירוע כה גדול ונצפה זוהי לא פעולה מובנה מאליה ויש רק לקוות, כי פעולה זו תהפוך לסטנדרט במקרים דומים וכי הגופים שמעבירים את השידורים החיים יסגלו יותר שיקול דעת כאשר הם ניצבים בסיטואציה כזו. כך או כך, תמונה זו, ללא ספק תישאר צרובה גם היא בזיכרונם של חבבי הכדורגל וכל מי שצפה באירוע.

הפוסט יורו 2020 – פרטיותו של כריסטיאן אריקסן כדוגמה הופיע ראשון בדן חי ברשת

אין חולק כי צילום ביתו של אדם היא פגיעה בפרטיותו ופגיעה בצנעת חייו. בית המשפט העליון תאר באחת ההזדמנויות, לפני מספר שנים, כי במשוואה שביתו של אדם הוא מבצרו, הצגת מראה פנים הבית חודרת את אותו מבצר ומביאה לחשיפה של אותם דברים אינטימיים, שרוב האנשים רוצים לשמור רק על עצמם, כמו איך נראה הבית שלהם, איזו חלוקה נעשתה לחדרים, חדרי שירותים, מטבח וכדומה. שם באותו עניין שנדון בבית המשפט העליון, דובר על חשיפה לא רצונית של הדמיה של בית על-ידי האדריכל שתכנן אותו. לא היה ספק לשופטי העליון, שחשיפה של בית אמיתי חמורה אף יותר.

מהצד השני התקשורת תטען, כי גם אם קיימת כאן הפרה של פרטיותם של בעלי אותם בתים שנפגעו, הפעולה שלהם משרתת את העניין הציבורי שיש בפרסום, בכך שהוא ישרת את הציבור, כאשר זה מבקש לגבש את עמדתו על האירועים. נימוק זה מבוסס באחת ההגנות בחוק הגנת הפרטיות ומכאן תהא ההצדקה לטענה הזו.

בצומת הזו שבין שתי הטענות, על קו המאזניים, תעלה כמובן השאלה מי צודק ואיזו נורמה נכון יהיה לבסס. מצד אחד חשיפת ביתו של אדם, במיוחד כאשר הוא נעשה בהפתעה תוך מהלך החיים השגרתי, פוגעת פגיעה קשה בדיירי אותו בית. מנגד, אכן יש חשיבות להציג את ההריסות שהמערכה גובה מאיתנו, ודאי כדי לבסס את היכולת של הציבור לגבש את עמדתו בנושא.

לפני כעשר שנים תוקן חוק הגנת הפרטיות כך שהצגת אדם שנפצע או נהרג בעת אירוע תאונתי או בטחוני, מהווה פגיעה בפרטיותו. המחוקק שלח את התקשורת לטשטש את הזהות, מקום בו זו תחליט כי יש עניין ציבורי בפרסום כזה. ואכן במערכה הנוכחית, ובמיוחד בכל אותם ניסיונות לינץ' מגונים, זהות הקורבן טושטשה. התקשורת פעלה כאן בצייתנות לדבר המחוקק. השאלה למה היא לא נוהגת כך כאשר מדובר ברכוש. אפשר להשיג את אותו אפקט של תשומת הלב הציבורית, גם אם יראו פגיעות ברכוש תוך טשטוש כל פרט מזהה. עמדת בית המשפט העליון, כאשר ביקש לפרש את חוק הגנת הפרטיות בעניין, הייתה ברורה, כבר אמרנו.

בהרבה מקרים הרושם שמשאירה לנו התקשורת, בצער רב, הוא שמישהו צריך לעשות מעשה כדי שיפנימו, שמי שמוצא רקטה בחדר השינה שלו, לא תמיד רוצה לחלוק את החוויה הזו עם כל עם ישראל. תביעה של נפגע כזה שביתו נפגע וצולם אולי תעשה סדר ותביא לאותו טשטוש פרטים ראוי. השאלה למה התקשורת לא יכולה להיות רגישה למצב, גם בלי שאותו נפגע ילך לערכאות.

הפוסט הרגע שאחרי פגיעת טיל בבית: חשיפה אחת מיותרת הופיע ראשון בדן חי ברשת

האיחוד האירופי החל את שיחות בנושא בחינת התאמת משטר המידע הדרום קוריאני למשטר המידע האירופאי בינואר 2017. כעת, ארבע שנים לאחר מכן, דרום קוריאה קרובה מתמיד לקבל את החלטת ההלימות.

קביעה של האיחוד האירופאי, כי דרום קוריאה מתאימה במשטר המידע האישי שלה לאיחוד האירופאי, תאפשר זרימת נתונים חופשית ובטוחה מהאיחוד האירופי לדרום קוריאה, הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי. הכרזה כזו תקבל במידה רבה מאוד על יוזמות בתחום של חברות דרום קוריאניות באירופה.

במסגרת ההכנה להערכת ההלימה, תיארה דרום קוריאה בפני נציגי האיחוד האירופאי את חוקי הגנת המידע שלה משנת 2020. בהמשך לכך ההודעה של האירופאיים מתייחסת לכניסתו לתוקף של חוק חדש זה להגנת המידע האישי ברפובליקה של דרום קוריאה ולהעצמת סמכויות הגנת המידע האישי אגב כך במדינה.

השלבים הבאים עד להצהרת ההלימות האירופאית הם חוות דעת של המועצה האירופית להגנת נתונים (EDPB), ואישור ועדה המורכבת מנציגי מדינות האיחוד האירופי. לאחר השלמת צעדים אלה, הנציבות האירופאית תוכל לאמץ את החלטת הלימות.

כזכור ישראל נמצאת בתהליך דומה מול האיחוד האירופאי, אשר בסופו, כך מקווים, יאשרר האיחוד את החלטת ההלימות שניתנה לישראל בשנת 2011. ההליך נעשה על ידי האיחוד לאור כניסתם לתוקף של תקנות הגנת המידע האירופאיות (GDPR) במאי 2018.

הפוסט דרום קוריאה קרובה להכרזת תאימות להעברת מידע מאירופה הופיע ראשון בדן חי ברשת

כידוע, חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע, התש"ע-2009 הטיל חובה למסירת טביעות אצבעות ותצלומי פנים על כלל תושבי ישראל ושילוב נתונים אלו בתעודות זהות, בדרכונים דיגיטליים ובמאגר נתונים ממשלתי . ב-27 בפברואר 2017 אישרה הכנסת תיקון לחוק כהוראת שעה לחמש שנים. על פי התיקון , נטילת נתונים ביומטריים של טביעות אצבע תהא רק לטובת תעודות הזהות והדרכונים עצמם לצד איסוף תווי הפנים, שיהא תקף גם לטובת המאגר הביומטרי. לאזרחים ניתנה האפשרות להסכים למסירת טביעות אצבע למאגר,  לצד התמריץ, שמי שיסכים לכך, יזקק לחדש את דרכונו רק אחת ל-10 שנים. מי שלא הסכים למסור טביעת אצבעות למאגר, נזקק לחדש את דרכונו אחת לחמש שנים.

בהתאם לסעיפי החוק, בדק ראש מערך הסייבר הלאומי בשתי תקופות הזמן המעוגנות בחוק, האם קיימים אמצעים טכנולוגיים שיש בהם כדי לתת מענה במידה נאותה, לזיהוי ואימות זהות של תושב לצורך קבלת תוצאת זיהוי, על בסיס מאגר של תמונת פנים בלבד לשם הנפקת תיעוד לאומי ל-10 שנים? ושנמצאה התשובה כחיובית, שר הפנים בחן את הצורך בהפעלת סמכותו לקיצור תקופת הוראת השעה או הארכתה. שר הפנים פרסם בהודעתו כי בחר שלא לפעול לעת זו לקיצור תקופת הוראת השעה, וזאת על מנת לאפשר השלמת הליכים וביניהם הקמת צוות בדיקה לבחינה נוספת. על רקע האמור, קיימה הוועדה בכנסת דיון, בשאלה האם יש להאריך את הוראת השעה. בנוסף, מהי נדונה השאלה מה מידת הדיוק של האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום בתחום זיהוי הפנים והאם יש באמצעים אלו כדי לתת "מענה במידה נאותה"?

בקרב משתתפי הוועדה עלו מספר טענות:

1. ח"כ עינב קאבלה, יו"ר וועדת המדע והטכנולוגיה, טענה כי יש לקצר את הוראת השעה ולקבל את חוות הדעת המקצועית של ראש מערך הסייבר, עם זאת תוהה למה בעצם צריך מאגר ביומטרי? לדבריה "אסור לראות את העניין כגמור אם יש דבר שנוגע לפרטיותם של תושבי המדינה" .
2. ח"כ רם בן ברק, מפלגת יש עתיד, טען כי מאגר ביומטרי הוא סיכון אבל צריך אותו, אך צריך לכלול כמה שפחות פרטים. לדבריו "אנחנו לא יכולים להרשות שבמקום אחד יהיה כל אפשרויות לזיהוי כי ברגע שזה נפרץ אתה לוקח לאנשים את האפשרות להתגונן." מצטרף הוא לעמדת המומחים התומכים בקיומם של אמצעים טכנולוגיים העונים להנפקת תיעוד לאומי על בסיס מאגר תמונות פנים בלבד.
3. רועי פרידמן, ראש היחידה להזדהות ויישומים ביומטריים במערך הסייבר הלאומי, טען כי הם ביצעו סקירת ספרות מעמיקה, למדו מדוחות NIST (המכון הלאומי האמריקאי לתקנים וטכנולוגיה) והתבססו על חו"ד מאת מחצ"ב רפאל. נמצא כי שיעורי דיוק של אלגוריתמיקה לזיהוי פנים גבוה. ישנה קפיצת מדרגה יוצאת דופן ביכולת השוואות פנים ופותר לחלוטין את התופעה של ירידת דיוק המערכת כתוצאה מהזדקנות לתקופת הזמן הנדרשת של 10 שנים. כמו כן, המאגר הביומטרי הינו גורם מרתיע כאשר המתחזה הפוטנציאלי יודע שיש את המאגר וישנו סיכוי גבוה שייתפס. לדעתו זו הסיבה לקיומו של המאגר הביומטרי. ומכאן, שאין להאריך את הוראת השעה.
4. לימור שמרלינג, נציגה מטעם משטרת ישראל, טענה כי יש להם צורך במאגר הביומטרי כאשר הם צריכים הנגשה 24/7 של הנציג הביומטרי למשטרת ישראל כאשר עולות שאלות התחזות והוא יבצע עבורם את הבדיקה. זאת, כדי למנוע את עיכוב האזרח ולצמצם זמנים. בתגובה לדבריה נאמר כי החשיבות בכך שהם רוצים את טביעות האצבע היא גם למקרי פשיעה נוספים, מה שמעלה את החשש לשימוש במידע שלא למטרתו.
5. עו"ד דן חי, יו"ר הוועדה להגנת הפרטיות, טען כי ראוי שהוועדה תמליץ לשר הפנים למחוק את טביעות האצבע מהמאגר הביומטרי. "איסוף טביעות האצבע אינו הולם דרך פעולה של מדינה חופשית ודמוקרטית כמו ישראל וראוי היה לא לעשות זאת מלכתחילה. עכשיו שמונחת חוות-דעת של מערך הסייבר לפיהם תווי פנים הינם אמצעי זיהוי מספיק, ניתן למחוק את טביעות האצבע מהמאגר ולוותר עליה". לטענתו גם מאגר תמונות פנים מביא לפגיעה בפרטיות האזרחים, אך עם זאת יש לקחת "צעד צעד" אל עבר שינוי טוב יותר עבור האזרחים.

מצד משרד הפנים יש להיערך להיבט תפעולי – לוגיסטי כאשר יש להכין את האנשים שעוברים למנגנון זיהוי פנים בלבד בתקופה של שנה ותשעה חודשים, ובנוסף יש להקים ועדה מקצועית במטרה לבחון האם מנגנון זיהוי פנים מצליח לממש את שאר מטרות החוק.

הוועדה תקיים בעוד כחודש ישיבה נוספת שבה ידונו שיקולי הגנת הפרטיות בנושא, הסיכונים והפתרונות של מנגנון זיהוי פנים והאם כל המנגנון יוכל להתקדם בזמן הוראת השעה ועומד בזמנים. נקווה כי בישיבה הבאה יקחו בחשבון את הגנת פרטיותם של האזרחים, ישקלו את ההחלטות שהכי פחות פוגעניות לציבור וימחקו את טביעות האצבע מהמאגר כצעד ראשון.

הפוסט האם יפסק איסוף טביעות האצבע למאגר הביומטרי? הכנסת דנה בהמלצה בעניין הופיע ראשון בדן חי ברשת

על פי ההצעה יתוקן סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, ואחרי סעיף משנה 4א שלו יבוא סעיף משנה חדש (4ב) בו ייקבע כדלקמן: "פרסום שם או תיאור העלול להביא לזיהויו של נפגע ברבים בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה, למעט פרסום שניתנה לגביו הסכמה על ידי הנפגע או פרסום שמו של הרוג שפורסם לאחר שנמסרה הודעה למשפחתו על ידי גורם רשמי אודות הפגיעה; לעניין זה, "נפגע" – אדם שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי, "משפחה" – בן זוג, ילד, הורה, אח ואחות."

בדברי ההסבר להצעה מפרט ח"כ אייכלר: "בעתות מלחמה ובעת פיגועים מופצות שמועות שונות על זהותם של נפגעים, חלקן נכונות וחלקן שקריות. שמועות אלו פוגעות באדם, שהופץ כי נפגע באירוע ובבני משפחתו המופתעים שעלולים להיפגע מבחינה בריאותית ונפשית. בעידן הרשתות החברתיות הפגיעה היא המונית ולעיתים בלתי ניתנת לתיקון. לכן, מוצע לקבוע כי פרסום שמו או תיאורו של אדם שנפגע באירוע פתאומי ללא הסכמתו ופרסום שמו של הרוג, בטרם ניתנה הודעה אודות הפגיעה למשפחתו על ידי גורם רשמי, מהווה פגיעה בפרטיות. על פי חוק הגנת הפרטיות, פגיעה בפרטיות מהווה עוולה אזרחית ובנסיבות מסוימות אף עבירה פלילית.

הצעת חוק זהה הונחה על שולחן הכנסת העשרים על ידי חבר הכנסת ישראל אייכלר וקבוצת חברי כנסת.

הפוסט הצעה: פרסום שמו של נפגע יהווה פגיעה בפרטיות הופיע ראשון בדן חי ברשת