האמירה נשוא התביעה פורסמה במסרון מטעם הנתבעת אגב הליך הבחירות לרשות המועצה, שלטענת התובע עולה כדי לשון הרע. לאחרון צורף מאמר שלטענת התובע נשלח מטעם הנתבעת לעיתון. בגין כך נתבעו לפיצוי ללא הוכחת נזק 33 אלף שקלים. בית המשפט מצא כי היה בדברים משום לשון הרע, אך לא מצא כי יש מקום להטיל בגין כך פיצוי ללא הוכחת נזק.

בחלקה הראשון של פסיקתו, השופט יניב הלר, בחן ממעוף הציפור את הגנות "אמת הפרסום" ו"תום-הלב", וקבע כי קיימים במסרון אי דיוקים אשר אודותיהם הגנות אלו אינן חלות. עוד קבע השופט הלר כי דרישת ה"פרסום" המופיעה בחוק התקיימה גם היא עקב הפצת המסרון.

בחלקה השני של פסיקתו קבע השופט הלר שלמרות האמור לעיל יש לדחות את בקשת התובע משני טעמים. הראשון, כיוון שרגישותו של התובע לאמירות קשות מולו אינה סימטרית לרגישות אמירות קשות מטעמו ליריבתו; השני, כיוון והפגיעה בתובע הייתה מינורית ונקבע לא מכבר בפסיקה שיש למנוע את הצפת ביהמ"ש בתביעות בלתי מוצדקות.

השופט הלר נימק את החלטתו שלא לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק לתובע תוך ניתוח סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, בו נקבעה האפשרות לפסוק פיצוי מסוג זה: "לטעמי, מהלשון  של סעיף 7א(ב), "רשאי בית המשפט", עולה כי פסיקת הפיצוי בלא הוכחת הנזק נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט ואין המדובר בפיצוי חובה אוטומטי. המחוקק איפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק. איפשר – ולא חייב".

בסיכום פסק הדין אף נקבעו פיצויי הוצאות בסך 2000 ש"ח לטובת הנתבעת.

(ת"א 4152-10-18 בר כוכבא נ' פרי יגור).

הפוסט השלום בחדרה בעניין לשון הרע: בית המשפט אינו חייב לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק הופיע ראשון בדן חי ברשת

הסכסוך הזה מעלה שאלה מורכבת: למי שייכת דמותו של אדם לטובת שימוש מסחרי בה? או באופן ספציפי יותר – למי שייכת דמותו של שחקן כדורגל לצורך שימוש בה במשחק מחשב? האם להתאחדות הרלבנטית, לקבוצה או אולי רק לשחקן? ויותר מכך – איזה פתרון אפשרי ניתן למצוא לסכסוך, כזה שישאיר את כולם מרוצים ואת ה"מכורים" למשחקי פיפ"א, PES ודומיהם מרוצים.

השאלה הזו, במתכונת מעט שונה, התעוררה בארצות-הברית אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת. בחקיקה האמריקאית במדינות רבות היה קיים סעיף שקבע, כי שימוש בדמותו של אדם לשם רווח ללא הסכמתו, מהווה פגיעה בפרטיות. הוראה כזו, אגב, קיימת גם בחוק הגנת הפרטיות הישראלי. קבוצת שחקני בייסבול חתמה אז עם חברת המסטיקים הלן לבורנטוריס (Haelan Laboratories) על הסכם, לפיו הם מוותרים על פרטיותם לטובת שימוש של החברה בדמויות שלהם בקלפים, אשר צורפו למסטיקים הנמכרים על-ידה. כחצי שנה לאחר מכן חתמה אותה קבוצת שחקנים על הסכם זהה עם חברת המסטיקים אחרת, טופס צ'ואינג גאמס (ToppsChewing Gum). גם לה ויתרו השחקנים על טענתם לפרטיות, לטובת קלפים עם הדמויות שלהם שיצורפו אף למסטיקים של החברה הזו. השחקנים טענו כי זכותם לוותר על פרטיותם כמה פעמים שהם רוצים ולמי שיבחרו. אבל הפעולה האחרונה הציתה תביעה בין שתי החברות, במסגרתה קבע בית המשפט לערעורים של ניו-יורק, לראשונה, כי לא על זכותם לפרטיות ויתרו השחקנים, אלא סחרו בזכות הפרסום שלהם, זכותם לעשות שימוש במוניטין שצברו, לשם מכירת זכויות לעשות שימוש בדמותם למטרות מסחריות שונות. מכירה כזו, קבע שם בית המשפט, אי אפשר לעשות פעמיים לאותה מטרה. בית המשפט אף הגדיר את הזכות כ'זכות הפרסום', זכות שאומצה לפני כ-15 שנה גם בפסיקה בארץ, בתיק שהתנהל בין שחקן הכדורסל אריאל מקדונלד לרשת ההמבורגרים של מקדונלדס.

השימוש בדמויות השחקנים לטובת משחק פיפ"א המוכר הצית שוב את השאלה, אבל מזווית מורכבת יותר. אף אחד לא חולק כי השימוש שנעשה בדמויות השחקנים במשחק, הוא שימוש בזכות הפרסום שלהם. אבל כאשר מדובר בספורט קבוצתי תחרותי, כמו כדורגל, ישנם עוד גורמים בזירה, כמו ההתאחדות לכדורגל העולמית, שעל שמה קרוי המשחק (פיפ"א), ההתאחדויות המקומיות, הקבוצות, ארגוני השחקנים ועוד. גם להם יש מה להגיד בנושא. אלקטרוניק ארט טענה כי חתמה על הסכם עם ארגוני השחקנים והקבוצות השונות כדי לקבל את הזכויות לעשות שימוש בדמויות השחקנים. אך האם הם הגורמים היחידים עימם היה על החברה להתקשר?

באירופה כמו בישראל אין חקיקה המסדירה את זכות הפרסום. לא ברור אם קבוצה יכולה להתחייב בנושא בשם שחקניה. קבוצות ינסו לטעון, כי הזכות שייכת להן, באשר השחקן קונה את מעמדו במשחק בזכותן, בדיוק כשם שהמצאה או זכות יוצרים של עובד על שיצר במהלך העבודה שייכת על פי חוק למעסיק שלו.

אלא שלהבדיל מזכויות הקניין הרוחני, אין חוק שקובע שזכות הפרסום של שחקן שייכת כולה או חלקה לקבוצה שלו. הטענה הזו אולי שוות לב, כאשר היא עולה ביחס לשחקן, שעשה את צעדיו הראשונים בקבוצה בה התפסם לראשונה. אלא שזכות הפרסום עוסקת באדם עצמו. הכישרון שהיה חבוי בשחקן אומנם קיבל במה בקבוצה, אך שחקן מוכשר היה פורץ בכל במה והפריצה הזו נעשית תחת הסכם בו מתחייב השחקן לתרום מכישרונו לקבוצה שמתחייבת לשלם תמורה. בהסכם הזה היו יכולים הצדדים להסדיר גם את הרווח הנלווה להצלחה של השחקן כמו זכות הפרסום שלו, כנגד תמורה ממשית נוספת לשחקן, דבר שקבוצה לא תרצה להתחייב עליו, שכן יקשה עליה לדעת מראש אם וכאשר אכן יצליח השחקן ולאיזה ערך כספי תוכל להמיר הצלחה זו. ספק גם אם השחקן  ירצה למכור את זכויותיו שלו לקבוצה וככל שמעמדו רם, הדבר רק יביא את המו"מ בין הצדדים למבוי סתום.

במציאות החוזית הזו התפתחה הנורמה, שלא רק שזכויות הפרסום של השחקן שייכות לו, הוא גם  מנהל את המו"מ לגביהם בעצמו או באמצעות ארגון השחקנים, לבחירתו. נראה, אם כן, שהגענו למבוי סתום בעניין יכולותיה של בעלי משחק פיפ"א לפתור את המשבר. לא בטוח.

עד לפני כשנתיים שווק בארץ אלבום איסוף מדבקות של כוכבי ליגת העל תחת המותג "סופרגול". כאשר ביקשו שם להסדיר את הזכויות בנושא הלכו על כל הקופה. חתמו עם ההתאחדות לכדורגל, עם הקבוצות, ארגון השחקנים וגם באופן פרטני עם השחקנים שכיכבו על קלפי ה"אסים". בכך פתרה לעצמה המוציאה לאור את הצורך להתמודד עם הסוגייה למי שייכות הזכויות. במו"מ עם כל הגורמים הציגה החברה את התקציב שיש לה לצורך כך, כמו אמרה זה הכסף, עכשיו תסדרו בינכם. כך ניתן לפתור את הסוגייה גם ביחס למשחק פיפ"א ודומיו.

ראשית ראוי היה שבאירופה ובישראל יסדירו את הנושא בחקיקה, בדיוק כפי שנהגו מדינות רבות בארצות-הברית. אבל עד אז, הפרקטיקה כנראה תעשה את שלה. שחקן שלא יסכים לסחור בדמותו לטובת משחק פיפ"א, PES ודומיהם יאבד את יכולתו לקבל תמורה על זכות הפרסום שלו במשחק. הוא לא יוכל למכור את הדמות לגורם נוסף אחר, כי סביר שכזה לא יצוץ לו כך פתאום. זה משחק של הכול או לא כלום. התאבון למקסם את התמורה שהשחקן יכול לקבל, והדבר לגיטימי בהחלט, בסופו של דבר יכריע. ומי שהיה מודאג, נראה שמשחק פיפ"א 2021 עוד יצא ועם כל הכוכבים האהובים.

הפוסט האם לא נשחק יותר במשחק פיפ"א? סכסוך שחקנים באירופה מצית את השאלה הופיע ראשון בדן חי ברשת

בית המשפט המחוזי חזר על ההלכה שנקבעה בעליון עוד בפרשת פואד חיר לפיה גם פעולה בזדון ובחוסר תום לב אינה מספיקה כדי להשמיט את ההגנה המוחלטת שנקבעה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, על שלל המצבים המפורטים בסעיפי המשנה שלו. מנגד נקבע כי יש לפרש את ההגנה המוקנית לרשות מוסמכת על פי סעיף 13(9) לחוק באופן דווקני ומצמצם ואין להרחיבה מעבר למתחייב על פי לשון החוק.

העניין נשוא התיק עסק בתלונות שהוגשו נגד משה דבוש, דירקטור בקק"ל (המערער והתובע בתביעה נשוא הערעור). לצורך ברור התלונות מינתה קק"ל, על פי נוהל הפנימי שלה, את השופטת הבוררת, דיתה פרוז'ינין. במסגרת תפקידה  דרשה הבוררת מהמשיב ניסן צ'אלניק, שהינו עובד בקק"ל, להתייצב בפניה לשם מסירת ידיעות או מסמכים. דבוש, טען כי המשיב מסר לבוררת דברי שקר, אשר נועדו להשחיר את פניו ולהציגו כעבריין אלים המתנהל בדרך אגרסיבית, מאיימת המגיעה כדי טרור. אמירות אלה בפני השופטת הבוררת מהוות, לטענתו בכתבי התביעה, הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב.

השופטת עינת רביד קבעה כי מסמכים שהוצגו בפני הבוררת הפנימית בקק"ל הוצגו על-פי היתר של רשות מוסמכת ומכאן עונים על הגדרת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. על בסיס קביעה זו דחתה השופטת על הסף את טענות המערער, וזאת בהינתן שסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע כי מקרה הנופל בגדרו לא יבסס עילה למשפט אזרחי, אפילו אם הוא אכן מהווה פרסום "לשון הרע", וגם אם היה כוזב ונעשה בזדון או חוסר תשומת לב.

מכאן קבעה השופטת רביד כי יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לסוגיית הפרסום שנעשה בפני השופטת המבררת, וקבעה כי המערער ישלם למשיב את הוצאות הערעור בסך של 20,000 ₪. לקביעות השופטת רביד הצטרפו יתר חברי ההרכב, השופטים שאול שוחט ונפתלי שילה.

עא (ת"א) 76468-01-19

הפוסט מחוזי ת"א: בוררת בקק"ל פעלה על-פי היתר של רשות מוסכמת ואין עילת תביעה בלשון הרע על המתנהל בפניה הופיע ראשון בדן חי ברשת

בנוסף לקביעתו ביחס לדרך ההסרה, אף למעלה מהכפיל המחוזי את הפיצויים שנפסקו בערכאה הנמוכה וקבע פיצויים בגובה 35,000 שקלים. הפיצויים נפסקו לטובת לקוחת חברת שופמיינד של "וואלה!", לאחר שביקשה להסירה מרשימת התפוצה, אך הודעות הספאם מצד החברה לא פסקו. הערעור הוגש לאחר שבשלום נקבע כי על החברה לפצות את התובעת ב-15,000 שקלים בלבד. שופטת המחוזי ת"א, אביגיל כהן, קבעה כי לאור מכלול הנסיבות שכללו מספר רב של הודעות לתובעת, היעדר כתובת תקפה לביטול וחלוף זמן רב עד להסרתה ממאגר תפוצת הפרסומות, יש מקום להגדיל את הפיצוי באופן משמעותי.

התובעת, סינטיה אברהם, מאסה בהצפת הודעות דוא"ל פרסומיות מצד החברה ושלחה במייל חוזר לפרסומת שקיבלה, הודעת סירוב ראשונה שבה ביקשה לא לשלוח לה פרסומות לדוא"ל. לאחר שליחת הדוא"ל, דברי הפרסום לא פסקו וחודש לאחר מכן פנתה התובעת באמצעות בא כוחה לחברה במכתב רשמי שרק לאחריו פסקו הפרסומים. אברהם קיבלה כ-168 הודעות משופמיינד מרגע שליחת הודעת סירובה הראשונה.

אברהם טענה כי שופמיינד הפרה את סעיף 30א לחוק התקשורת, שקובע כי יש לאפשר למקבלי הודעות להשיב בהודעת סירוב להודעות הפרסומיות. כמו כן, המשך משלוח תכנים פרסומיים לאחר מתן הודעת סירוב מהנמען מהווה הפרה של החוק. בתגובה טענה שופמיינד כי הודעת הסירוב הראשונה לא התקבלה אצלה, וזאת משום שהודעת הדוא"ל שאברהם השיבה נשלחה לכתובת דוא"ל שאינה נבדקת, ואף הורתה לאברהם, באופן אוטומטי, ללחוץ על כפתור "הסר" על מנת להביא להסרתה מרשימת התפוצה, אך זו לא עשתה כן.

השופטת כהן לא קיבלה את טענות שופמיינד, וקבעה כי המחדל של החברה הוא לא רק באי מילוי הוראות הסעיף האמור, אלא גם בשלילת הזכות לבחור במתן הודעת סירוב, שכן באופן אירוני כתובת הדוא"ל שאליה נדרשה לשלוח הודעת סירוב הייתה noreply@wallashops.co.il"". עוד קבעה השופטת, כי לא ניתן לקבל את טענות שופמיינד לפיהן כפתור הסרה וכן כתובת noreply מהווים "כתובת תקפה" לפי דרישות החוק, משום שהם לא עונים על הוראת קיומה של כתובת דוא"ל תקפה לשם סירוב "באופן בולט וברור, שאין בו כדי להטעות", לפי לשון החוק.

על טענת שופמיינד, כי גובה הפיצוי שנפסק בשלום אינו הולם את דרישת התביעה שהסתפקה בפיצוי מועט יותר, השיבה השופטת כהן: "אין חובה לערוך חישוב מדויק של סכום 'פיצוי' עבור כל הודעה בנפרד. מקובל עלי כי ניתן היה לפעול בדרך של משלוח מכתב על-ידי עו"ד במועד מוקדם יותר וכך לייתר חלק מקבלת ההודעות. מטעם זה הגדלתי את סכום הפיצוי אך לא פסקתי את מלוא סכום התביעה".

ע"א 2207-10-18

הפוסט המחוזי ת"א: כפתור הסרה אינו מקיים את דרישת חוק ה'ספאם' הופיע ראשון בדן חי ברשת

חברת נידיילי תקשורת, שמוציאה לאור את "המקומון רמת גן גבעתיים", הגישה תביעה על-סך 640 אלף שקלים כנגד בני הזוג יגאל וגלית שאול, לאחר ששיתפו פוסט המכיל תמונה של המקומון מושלך לפח, ולצידה מלל המשמיץ את המקומון. בנוסף, הזוג לחץ על כפתור החיבוב בפוסט שבו מופיעה תמונת כלב העושה את צרכיו על המקומון. התביעה נדחתה לאחר ששופט השלום ת"א, עודד מאור, קבע כי פרסום באמצעות פעולת חיבוב או שיתוף אינה מהווה פרסום לשון הרע.

בערעור שהוגש למחוזי ת"א, הסכים סגן הנשיא, ישעיהו שנלר, כי לחיצה על כפתור החיבוב אכן אינה עונה על רכיב הפרסום שנדרש בעוולת לשון הרע, וזאת משום שהיא לא מביאה באופן ודאי או ישיר להפצת התוכן. עם זאת, קבע שנלר, בניגוד לשופט השלום, כי פעולת שיתוף מהווה הפצה אקטיבית של תוכן פוגעני לקהל יעד חדש, ולכן מקיימת את רכיב הפרסום בעוולת לשון הרע.

לאור החלטה זו, קבע המחוזי כי על בני הזוג לפצות את המקומון בגובה 5,000 שקלים בגין הפרסום ששותף, והדגיש כי אלמלא ההסכם שנוצר בין הצדדים אודות גובה הפיצוי, היה מקום לפסיקת פיצוי משמעותי יותר.

עא (ת"א) 35757-10-16

הפוסט שתפו בזהירות: בני זוג שיתפו פוסט המכיל לשון הרע וחויבו בפיצויים הופיע ראשון בדן חי ברשת

בלוג "המזבלה" שבבעלותו של דורי בן ישראל, פרסם פרטים אישיים אודות בכירים בחברת פייסבוק ישראל הכוללים טלפון, תמונות וכתובות מייל. בן ישראל הגיש את התביעה לאחר שפייסבוק חסמה קישורים המובילים לבלוג, ואף הזהירה בהודעה אוטומטית כי התוכן המבוקש אינו בטוח או שמדובר בספאם. בן ישראל טען שהודעה זו פוגעת בשמו הטוב ותבע פיצויים בגובה 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע.

מנגד, פייסבוק טענה שהיא רשאית לחסום קישורים לאתרים מתוקף הסכם תנאי השימוש אם אלה עוברים על כללי הקהילה, וכי מעשיו של בן ישראל הם בגדר הטרדה ופגיעה מכוונת בפרטיותם של עובדי החברה. עוד טענה פייסבוק כי התנהלותו של בן ישראל כללה לא אחת פעולות גידוף, הטרדה ואיומים נגד פייסבוק ועובדיה בתגובה לחסימת אתריו.

בפסק-הדין דחתה השופטת ברקאי את טענותיו של בן ישראל, וקבעה שלא הוכחה עוולת לשון הרע. עוד הוסיפה השופטת, שהודעת האזהרה האוטומטית אינה מהווה פגיעה בשמו הטוב, וזאת משום שקיימת הפרדה בין בן ישראל לאתרים אותם הוא מפעיל, וכן לא הוכחה כוונה לפגוע בבן ישראל באופן אישי. כמו כן, קבעה השופטת, שלפייסבוק עומדות הגנות "אמת דיברתי" ותום הלב, שכן המדיניות של פייסבוק מגדירה "ספאם" ככזה הכולל שימוש זדוני באתר פייסבוק, כפי שנעשה במקרה זה.

(ת"א 35377-03-17)

הפוסט ניצחון לפייסבוק: אזהרת ספאם לאתר פרטי אינה מהווה לשון הרע הופיע ראשון בדן חי ברשת