באירוע מצולם ומסוקר כדוגמת היורו, ניתן היה לסבור כי המצלמות יספקו זוויות צילום רבות לאירוע שכזה. אולם, דבר אחד בולט תפס את העין והוא החומה האנושית שיצרו חבריו של אריקסן, אשר הקיפו אותו ומנעו מהמצלמות להעביר לעולם את רגעי הטיפול והחייאה שבוצעו בו.

שחקנים ברמה הזו, מהטופ העולמי, אמנם נמצאים בכותרות בכל רגע נתון וחייהם חשופים לעיני כל, אך ברגע כזה היה יפה לראות את ההבנה המהירה של חברי הנבחרת הדנים ואת הפעולה המהירה שביצעו, על מנת שפרטיותו של אריקסן לא תיפגע. כוכב גדול ככל שיהיה, באירוע גדול ומרגש ככל שיהיה – אינו צריך לסבול פגיעה בפרטיותו בשעה שנאבק על חייו.

בהקשר הישראלי, זכור מקרה דומה – בשנת 2000 התמוטט שחקן הכדורגל מני לוי במשחק בין בית"ר ירושלים ומכבי תל אביב, והתמונות מאותו אירוע חקוקות היטב בזיכרונם של חובבי הכדורגל הישראלי.

ברגעים אלו, נבחן שוב המתח בין רצונה של התקשורת לסקר אירוע בעל עניין ציבורי לבין הזכות לפרטיות. ניתן לראות בהקשר זה את החודרנות של התקשורת, כאשר זו רצה לצלם ביתים שנפגעו בסבב הלחימה האחרון.

חוק הגנת הפרטיות הישראלי קובע, כי פרסום תצלום של אדם ברבים בנסיבות שבהן הוא עלול להשפילו מהווה פגיעה בפרטיות וכך גם במקרים בהם התצלום מפורסם בסמוך לאירוע בו נפגע אותו אדם. אולם, החוק מחריג מקרים בהם התצלום מפורסם בשידור ישיר, באופן שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות. כלומר, במקרה זה, הרגעים הראשונים שהועברו בשידור ישיר בהם רואים את אריקסן מתמוטט אינם מהווים פגיעה בפרטיות לפי החוק הישראלי והמשך הצילום של פעולת ההחייאה עלול לעלות לכדי פגיעה בפרטיות.

האירוע כמובן אינו קשור לדין הישראלי, אך עם זאת היה יפה לראות את הדאגה, בין השאר, לפרטיות של אריקסן מצד חבריו לנבחרת, שהסתירו אותו במהלך הטיפול וזאת לעומת הבמאי השידור, אשר לא חסך מהקהל בבית את הרגעים הקשים ורק מידי פעם התמקד בקהל.

הנבחרת הדנית (שכמובן לא חשבו על החוק הישראלי) שמרו בצורה מכבדת ומעוררת השראה על הקפטן שלהם שקרס בפתאומיות. באירוע כה גדול ונצפה זוהי לא פעולה מובנה מאליה ויש רק לקוות, כי פעולה זו תהפוך לסטנדרט במקרים דומים וכי הגופים שמעבירים את השידורים החיים יסגלו יותר שיקול דעת כאשר הם ניצבים בסיטואציה כזו. כך או כך, תמונה זו, ללא ספק תישאר צרובה גם היא בזיכרונם של חבבי הכדורגל וכל מי שצפה באירוע.

הפוסט יורו 2020 – פרטיותו של כריסטיאן אריקסן כדוגמה הופיע ראשון בדן חי ברשת

בהיעדר חקיקה המסדירה את השימוש במידע בריאותי לצורך עיבודי מידע מתקדמים במערכות מידע גדולות, קיימת סכנה כי גם גופים מפוקפקים יוכלו לשים את ידיהם על המידע החשוב והאינטימי הזה. לכן, רשויות אחרות לקחו על עצמן לטפל בנושא. הרשות להגנת הפרטיות הודיעה כי תגבש בקרוב מדיניות מפורטת וגם מנכ"ל משרד הבריאות הוציא לאחרונה חוזר בנושא. בחוזר קורא המנכ"ל לאפשר שימושים במידע רפואי ושיתוף בין ארגונים, זאת אף ללא הסכמת המטופל, ובלבד שהמידע עבר הליך מלא של התממה (אנונימיזציה), כך שלא ניתן יהיה לשייך מידע רפואי לאדם ספציפי.

באקלים הזה, לא מן הנמנע שבסופו של דבר יאוחד גם כל המידע הרפואי הנאסף על-ידי גורמי הרפואה השונים בישראל. אין ספק ששימוש במידע שנאסף על חולים לצורך מחקר, עלול לפגוע בזכותם של אותם חולים לפרטיות באחד הנושאים הרגישים ביותר: מצבו הרפואי של אדם. מצד שני, כפי שקבע מנכ"ל משרד הבריאות בחוזר שהוציא, מהמידע הזה מתגלות תובנות על תהליכי הטיפול והשירות הרפואי במערכת הבריאות, וצירופם של פרטים אלו לפרטים רבים אחרים של עוד חולים באותה מחלה, יוכל ללמד על דרכים למניעת התפרצותה של אותה מחלה או דרכי הטיפול בה.

אם איחוד המידע הרפואי למאגר הגדול יביא להצלת חיי אדם, מוטלת על כל אירגוני הבריאות החובה המוסרית לפעול בנתיב הזה. אולם לא יעלה על הדעת שיוקמו מאגרים רפואיים מבלי שהמחוקק יגדיר באופן רשמי סטנדרטים של שימוש ואבטחת המידע שבהם, כאשר בתוך כך קיימת סכנה ממשית לפגיעה בפרטיות החולים. העובדה שהמנכ"ל נדרש להוציא חוזר בעניין והרשות להגנת הפרטיות נדרשת אף היא לגבש עמדה בנושא, מעלים שאלה קשה: היכן המחוקק?

החקיקה בתחום הפרטיות בארץ מיושנת. הפעילות בתחום מתבססת על חוק משנת 1981 שתוקן בפעם האחרונה באופן רציני ב-1996. בכך ישראל מפגרת, למעשה, באופן ניכר אחרי ההתפתחויות הטכנולוגיות. המצב הזה ללא ספק דורש הסדרה. אבל אם כל מנכ"ל של משרד ממשלתי או כל ראש רשות זו או אחרת יגבש נהלים לטיפול בנושא בנפרד, תיווצר כאן אנדרלמוסיה.

לא רק בפן הרפואי, חברות רבות מנסות כיום לאחד מידע שהם יודעות על הצרכנים שלהן, בדרך כלל לצרכי שיווק או פרסום ממוקד ברשת האינטרנט, אבל גם עבור בחינת תנועת אנשים בערים בכדי ללמוד מכך לגבי שאלות בתחום תכנון ובניה, תחבורה ונושאים רבים אחרים. זאת ועוד, כריית מידע מתבצעת גם על המידע אותו מזינים מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם ברשתות החברתיות, כדי להגיע לתובנות בנושאים רבים. הכול נעשה כדי ללמוד ולהגיע למסקנות מהתנהגות של כמה שיותר אנשים וכמה שיותר פעולות.

באירופה יכנסו לתוקף בחודש מאי הקרוב תקנות מתקדמות בנושא השמירה על המידע, ה-GDPR. בתקנות אלו יש הסדרה ברורה לנושא השימוש במידע מתחומים שונים לטובת הקמת מאגרים מידע גדולים. הגיע הזמן, ללא ספק, שישראל לא תשתרך מאחור ותסדיר אף היא בחקיקה את הנושא החשוב, לפני שיהיה מאוחר מידי.

הפוסט הביג דאטה – כל מנכ"ל ממשלתי: הישר בעיניו יעשה הופיע ראשון בדן חי ברשת

השאלה האם מצב, בו הבעלים של מועדון לקוחות משתנה, מציין שינוי חשוב עבור חברי המועדון? בסך הכול מה משנה לאותו חבר מי נותן לו כוכבים על כך שהוא קונה בחנות הרשת?

הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים נדרשה לאחרונה לסוגיה בטיוטת שהוציאה מטעמה, במסגרתה מצביעה הרשות על הפרוצדורה שצריכה לחול, מקום בו מועברת בעלות במאגר מידע מישות משפטית אחת לאחרת.

בהתאם לגישת הרשות, בעת העברת בעלות במאגר מידע חלה חובה, הן על המעביר והן על מקבל הבעלות על המאגר, לעדכן על כך את הרשות ולקבל את אישורה להעברה. עוד קובעת הרשות, כי במקרים בהם תנאי השמירה של המידע אודות נושאי המידע, מטרות ואופן השימוש במידע  לא משתנים עם השינוי בבעלות, אזי שניתן בדרך כלל להסתפק בעדכון גרידא של נושאי המידע בדבר העברת הבעלות במאגר בו הם כלולים, תוך יידועם על זהות הבעלים החדשים ופירוט פרטי ההתקשרות הרלבנטיים. מנגד, במקרים אחרים, כגון כאלו בהם שינוי הבעלות גורר שינוי מטרות המאגר או שינוי אופני השימוש במידע, יש לפנות ללקוחות הרשומים במאגר ולקבל שוב את הסכמתם המפורשת להישאר במאגר, טרם העברת המידע אודותיהם.

אבל מעל כל אלה מורה טיוטת ההנחיה כי במקרים בהם לזהות בעל המאגר החדש עשויה להיות חשיבות יתרה מבחינת נושא המידע, כגון קיומם של יחסי אמון אישי או חיסיון, חשש לניגוד עניינים, או מאפיינים אחרים העלולים להשפיע במידה ניכרת על זכויות נושא המידע או בניגוד לציפיותיו המוקדמות – אזי יש לבקש הסכמה מפורשת של נושא המידע, גם אם אין שינוי במטרות השימוש.

אחד המקרים השכיחים ביותר בהם מועברת בעלות במאגר מידע, הוא כאשר סוכן ביטוח מוכר את תיק הביטוח שלו לסוכן אחר, בדרך כלל כאשר הוא מבקש לפרוש ומקום בו אין גורם בעסק שימשיך את הפעילות במקומו. אם היחסים בין לקוח לסוכן הביטוח שלו ייתפסו כיחסים שהאמון האישי מאפיין אותם ויש סיכוי גדול שזו תהיה הפרשנות, אזי כל סוכן שימכור את תיק הביטוח שלו, יצטרך לפנות שוב ללקוחות שלו ולקבל את הסכמתם המפורשת להמשיך עם הסוכן החדש. אין ספק שפעולה כזו תסכן את המוכר בכך, שהיקף התיק הנמכר יקטן.

גם הדוגמה של מגה ומכירתה ליינות ביתן מעלה שאלות, ובעיקר האם כאשר מדובר במועדון לקוחות של חברה גדולה, יש לעדכן את חברי המועדון שהבעלים השתנה? דומה שכאן יהיה נכון יותר לבנות בהנחיה שתצא מדרג ומקום בו שאכן המדובר במועדון לקוחות של ארגון גדול, מהיקף חברים מסוים ומעלה שיקבע, ההודעה לחברי המועדון תהא מיותרת.

ברשות לא נכנסו עדיין למקרים הפרטניים אשר יושפעו מטיוטת ההנחיה, כאשר תהפוך להנחיה מחייבת, והתייחסות כזו ללא תספק תקרה, כאשר יוגשו הערות הציבור לטיוטת ההנחיה. אבל בכל פעם שיוצאת על-ידי הרשות הנחיה מסוג זה, לצד הברכה שיש לראות בפעילותה של שומר הסף על הפרטיות שלנו, עולה תמיד השאלה איפה המחוקק? למה הוא לא מטפל בסוגיה בדרך של שינוי חוק, שיעשה סדר בכל הסוגיות שעל הפרק?

חוק הגנת הפרטיות חוקק ב-1981. פרק מאגרי המידע בו שונה באופן מקיף לאחרונה בשנת 1996. למעלה מ-20 שנה של שינויים טכנולוגיים מרחיקי לכת עברו מאז, והמחוקק נם את תנומתו.

אין ספק שראוי היה שהמחוקק יעשה מעשה ויערוך שינויים מרחיקי לכת בתחום ההגנה על המידע. שלא נמשיך למצוא עצמנו נוסעים עוד מעט במכונית אוטונומית עם חוקים של סוסיתא.

הפוסט ההגנה על המידע בעת העברת בעלות בחברה: טיוטת הנחיה חדשה של חקיקה מיושנת הופיע ראשון בדן חי ברשת

השאלה הראשונה שמעלה הפרסום הזה, היא האם ראש ממשלה יכול לתבוע אזרח על פרסום בפייסבוק. בעניין הזה התשובה ברורה – ראש הממשלה יכול לתבוע בדיוק כמו שכל אזרח אחר יכול. אבל אם לראש הממשלה יש זמן להתעסק בתביעות נגד שיתופים שנעשו נגדו בפייסבוק, כדאי אולי שיקדיש עוד מעט זמן וישאל את עצמו, האם חוק איסור לשון הרע, שחוקק ב-1965, אכן יכול להוות בסיס ראוי ומספק לתביעות כאלה. התשובה, כך יגלה, לא חד משמעית.

החקיקה הישראלית עדיין אינה מתייחסת לעולם האינטרנטי. בעניין הזה חוק איסור לשון הרע אינו חריג אלא מצטרף לשורה של חוקים, כמו חוק הגנת הפרטיות, אשר המחוקק לא התאים אותם לעולם ברשת. כך נאלצים בתי המשפט, לקבוע קביעות עקרוניות חדשות על המותר והאסור ברשת, כאשר בחקיקה אין כל מוצא. בדרך כלל אלו בתי משפט שלום, לשם מגיעות תביעות בנושאים הללו, ערכאה שבהחלט אין זה מתפקידה לקבוע הלכות ותקדימים. המציאות הזו יוצרת חוסר אחידות בפסיקות וחוסר בהירות ביחס למותר והאסור ברשת, מצב שהוא בהחלט לא ראוי במדינה מתוקנת.

העולם של רשתות חברתיות מאתגר בפני עצמו. השאלות ביחס להיקף האחריות לפעולות שמבצע הגולש ברשת החברתית, לא רק שאינן פתורות אף הן, אלא מעלות שאלות שמבחינה ערכית אין להן תשובה חד משמעית. יהיו שיטענו, למשל, שכאשר אדם עושה "לייק" לפוסט בפייסבוק, הוא אחראי לתפוצה הנוספת שהפוסט הזה מקבל, שעה שבעקבות פעולת ה"לייק" שלו הוא עולה בקיר של כל חבריו. מנגד, יהיו שיטענו כי יהא זה מרחיק לכת להטיל אחריות על פעולה, ששניות בודדות עומדות בין ההחלטה לבצעה לביצוע בפועל. מכנה משותף יותר יהיה לאלו שיטענו ששיתוף בפייסבוק מחייב הטלת אחריות על המשתף, במיוחד בעולם שבו התגלו מקרים בהם שיתופים של פוסטים הרסניים, מהסוג שעושה שיימינג לאנשים, הביאו לתוצאות טרגיות.

על פי החוק הקיים, ’פרסום’ לצורך ביסוסה של תביעה אזרחית בגין לשון הרע, מספיק שיעשה לאדם אחד מלבד הנפגע. לצורך הגשת תלונה פלילית כנגד פרסום כזה, יידרש שהוא יעשה לפחות לשני אנשים מלבד הנפגע. תפוצה קטנה של הפרסום תוכל להשפיע על גובה הנזק שיפסק, אבל לא תחסום את בית המשפט מלקבוע, במקרה מתאים, כי הוצאה לשון הרע. התוצאה שכל הדוגמאות על פעולות בפייסבוק יכולות בהחלט להוביל לתביעה אזרחית או אפילו קובלנה פלילית. זאת למרות שחוק איסור לשון הרע אינו מתייחס, כאמור, באופן פרטני לפרסום באינטרנט. השאלה האם ראוי שכך יקבע?

העדר ההתייחסות בחקיקה לפרסומים באינטרנט גורם לכך, שקשה לחייב עורך של אתר או בעלי תפקידים בו בגין פרסום שנעשה במסגרתו והאפשרות היא רק לתבוע את הכותב עצמו. כאשר יודעים מי הוא, זו חצי צרה. כאשר מדובר בתוכן גולשים המועלה באופן אנונימי זו כבר בעיה גדולה כי אין אז, למעשה, את מי לתבוע ובמשפט אזרחי אין גם כל יכולת להוכיח מי אחראי לפרסום.

החיבור בין המשפט לאינטרנט הוא, אם כן, סבוך ומעלה שאלות רבות. במציאות שבה ראש הממשלה שלנו מתפנה לטובת תביעות על פרסומים בפייסבוק, היה ראוי שהוא יבקש משרת המשפטים שלו ליזום הצעת חוק שתסדיר את הנושא. אם לא לטובת הציבור כולו, אז לפחות לטובת התביעה שלו עצמו.

הפוסט יחס המשפט לאינטרנט ראוי להסדרה – אם לראש הממשלה יש זמן הופיע ראשון בדן חי ברשת

יותר מכל עולה השאלה, במקרים כאלו, איך קרה שמתחת לאפם של מנהלי המידע באותם בתי חולים וקופת החולים, הצליחו עובדים להוציא מידע רגיש כל-כך, מבלי שאיש ישים לכך לב בזמן אמת? יותר מכך, מה עושים כל הגופים האלה כדי לשמור על המידע שלנו ועל פי איזה מדד נבחנת פעילות זו?

בישראל של היום, עם כל איומי הסייבר הגדולים, נבחנים איומי הסייבר על בסיס חקיקה ישנה מ-1981, שעודכנה לאחרונה לפני 10 שנים בדיוק. בחקיקה הזו יש הצהרה כללית על החובה לשמור על המידע, אך אין פרוט מדויק של מה מוטל על גופים, כדי לקיים את חובת אבטחת המידע וההגנה מפני פריצות למאגרי המידע, הן חיצוניות והן כאלו פנימיות של עובדי המערכת עצמה.

במציאות שבה מידע רב מצוי במאגרי מידע במערכות המחשב של גופים שונים, אין ספק שראוי שתהא תקינה ברורה שקובעת מה יש בדיוק לעשות, כדי לשמור על המידע. כשמעלים את הטענה הזו בפני גורמי שלטון שונים, עולה כנגד כך הטענה, שהנה המאגרים של צה"ל וגופי הביטחון לא נפרצו מעולם, משמע שמי שרוצה להגן על המידע שלו, מוצא את הדרך הנכונה לכך והוא לא צריך שהמדינה תבוא ותקבע לו תקנים בנושא.

אין ספק שקשה להסכים עם טענה כזו, המנפנפת בהצלחה של גופי הביטחון לשמור על המידע. מול ההצלחה של גופים אלה אפשר להזכיר את הדליפה ההרסנית של מאגר רישום האוכלוסין, לפני שנים אחדות, וגם עתה במקרה הנוכחי, מדובר בבתי חולים, גופים שמצויים בחלקם בבעלות המדינה. כדי שהאזרחים יהיו רגועים שהמידע שלהם מוגן, צריך לצאת מאווירת ה"סמוך", במקרה הזה על הגופים עצמם, ולהורות במדויק מה צריך לעשות ארגון, כדי לשמור על המידע שלו.

יש להטיל על הגופים השונים הוראות ברורות גם ביחס לדרך התנהגות העובדים בארגון כדי למנוע מצב, כפי שקרה עתה בבתי החולים, שעובדים יהיו אלו שידליפו את המידע. לצורך כך יש לאכוף קיומם של נהלי אבטחה ברורים בארגון ולחייב באכיפה משמעותית שלהם, תוך הרתעה ברורה של העובדים מפני אפשרות גניבת המידע. הרתעה כזו תושג, מקום בו ארגון אכן יאכוף את נהלי האבטחה, יפטר עובדים שסחרו ואף ידווח עליהם לרשויות שעוסקות בכך.

מי שמנסה לדאוג לנו היא הרשות למשפט טכנולוגיה במשרד המשפטים (רמו"ט), אשר מאז 2010 ממתינה טיוטת תקנות לאבטחת מידע, שהוציאה הרשות, לאישור שר המשפטים והכנסת. התקנות האלה מציעות להטיל חובה לדווח לרשות על אירועי מתקפות סייבר חמורים אצל הארגונים השונים, אשר במסגרתם נפרץ או נחשף מאגר מידע המכיל מידע אישי, כולל פריצה שנעשתה על-ידי עובדי הארגון עצמו. בהמשך לכך קובעות התקנות את סמכותה של רמו"ט לחייב את בעל מאגר המידע הרלבנטי להודיע למושאי המידע על אירוע הפריצה שארע.

נוסף על כן, התקנות החדשות מבקשות לקבוע ולהכין מראש, נהלים סדורים פנים-ארגוניים, אשר יפרטו את נהלי ואת יכולות הארגון להתמודדות עם אירועי אבטחת מידע שונים, וכן יבהירו במסגרת זו את חובותיהם ואחריותם של מורשי הגישה השונים למידע שבארגון. בנוסף לכך קובעת טיוטת התקנות שורה ארוכה של פעולות שעל ארגון לנקוט לצורך הסדרת נושא אבטחת המידע במסגרתו.

שרת המשפטים איילת שקד הייתה השרה הראשונה שראתה לנכון לקדם את הטיוטה ועתה ממתינים לאישורה על-ידי ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, שהייתה אמורה לדון בכך ב-15 לנובמבר 2015, אך בינתיים הדיון בה בוטל. לוועדת חוקה, כנראה, לא בוער להביא לכך שהמידע שלנו, יהיה יותר מאובטח. המחוקק, כך עושה רושם, נרדם שוב במשימת השמירה על המידע האישי של אזרחי המדינה.

הפוסט גניבת מידע רפואי – לא רק על סודות מדינה יש להגן הופיע ראשון בדן חי ברשת

בהנחיה שהוציאה המפקחת על הביטוח, דורית סלינגר, לאחרונה היא מורה לכל חברות הביטוח המצויות תחת פיקוחה להעביר לממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, מידע לגבי כל מוצרי הביטוח שהן מוכרות שיכלול שם מלא ומספר תעודת זהות של המבוטח, מספר הפוליסה ופרטיה המלאים, כולל סוג מוצר הביטוח, סכום הביטוח וכדומה. למעשה, בלי שנרגיש, ידעו עלינו באגף שוק ההון כל דבר שיכול להעיד עלינו, שהרי מביטוח הדירה ניתן להבין כמה שווה הדירה שלנו ומה תכולתה, מביטוח הרכב ניתן לדעת כמה שווה הרכב והאם קיימת לגביו הלוואה שנלקחה לצורך רכישתו, מביטוח החיים ניתן להבין כמה אנחנו מרווחים ועוד ועוד מידע. האח הגדול מאגף שוק ההון.

את ההסכמה של האזרחים לאיסוף המידע ייקחו בחטף, ולמה? בהתאם להנחיה על חברות הביטוח יהיה לפנות לכל הלקוחות שלהן ולעדכן אותם, שהמידע שלהם הולך לעבור לאגף שוק ההון. ומי שלא ירצה בכך יצטרך להודיע בחוזר לחברת הביטוח על סירובו למהלך. הגיוני שרוב הלקוחות לא ישימו לב לפנייה הזו וכך תיגזר הסכמתם מחוסר תגובתם. בשפה המשפטית קוראים לזה: הסכמה מכללא הנלמדת מהתנהגות פסיבית, הסכמה שנחשבת לחלשה ביותר במדרג ההסכמות.

הנימוק למהלך התמוה הזה של המפקחת על הביטוח הינו רצונה של המפקחת לאפשר לכל אזרח להיכנס לממשק אינטרנט שיוקם במשרד האוצר, לראות בו את כל מוצרי הביטוח שרכש ולקבל החלטה מושכלת ביחס לכך, איזה ביטוחים לבטל, איזה לחדש ובאלו תנאים וכד’.

מנגד, המחיר לשירות שרוצה להבטיח לנו הממונה על הביטוח הוא ויתור על הפרטיות שלנו. שהרי אם המידע יהיה במשרד האוצר, הוא יוכל להגיע גם להרבה ידיים אחרות, כפי שידוע, שאם מרכזים מידע, הוא נגיש. קודם כל באופן חוקי – טלו למשל זוג בהליכי גרושים, אחד מבני הזוג רוצה לדעת את הפרטים על בן זוגו, פונה לבית המשפט ומוציא צו המורה לאגף שוק ההון להעביר את הפרטים. אבל ודאי יימצאו גם דרכים עקלקלות שיגיעו לאותו "תפוח רקוב", שימצא במשרד האוצר, וישמח להעביר את הפרטים כנגד תמורה נאה. זה קרה במאגר מס הכנסה, זה קרה במאגר המשטרתי. אין סיבה שזה לא יקרה כאן.

המהלך הזה מרגיז במיוחד, לאחר שבתחום קרוב מאוד נמצאה דרך פוגענית פחות לרכז את המידע. בחודש יוני 2014 הקים משרד האוצר בגאווה גדולה את המסלקה הפנסיונית. וכך כתוב על המסלקה באתר משרד האוצר: "המסלקה הפנסיונית הוא פרויקט שיזם משרד האוצר כדי לאפשר העברת מידע מלא לגבי כלל החסכונות הפנסיוניים של כל אחד מאתנו. העברת המידע נעשית באופן מהיר וזמין בין כ-100 חברות ביטוח ובתי השקעות לביניכם ולמומחים הפנסיוניים שיכולים לייעץ לכם".

ההבדל הוא שכאשר אזרח פונה למסלקה הפנסיונית ומבקש מידע, המידע נאסף מיד לאחר פנייתו (בדרך כלל תוך שלושה ימי עבודה), מועבר אליו במלואו ולא נשאר בידי משרד האוצר. כשמה כן היא – אין מאחורי המסלקה מאגר מידע. אז מדוע לא לעשות מסלקה של מוצרי ביטוח? לא ברור. או במילים אחרות: חלם. כמו בכל דבר במדינה, יתעוררו להבין את גודל הטעות רק אחרי שידלוף מידע מהמאגר החדש שיוקם וחבל שכך.

הפוסט מאגר הביטוח של ישראל: האח הגדול מאגף שוק ההון הופיע ראשון בדן חי ברשת