תובע, סגן אלוף במילואים, השתתף ולחם במסגרת מבצע חומת מגן בעיר ג'נין, טען כי הוא מופיע ומזוהה בסרט באופן הקושר אותו, לתוכן הסרט כמו גם לנרטיב שלו. לטענתו, הסרט אשר נחזה להיות סרט דוקומנטרי, מגולל את מאורעות מבצע חומת מגן במחנה הפליטים בעיר ג'נין, לרבות על דרך של עריכתם של ראיונות קצרים עם מספר תושבי המחנה, אך תוך הצגת תמונה עובדתית שקרית ממנה עולה, כי חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה ונהגו באכזריות ובשרירות לב כלפי אזרחים חפים מפשע. התובע טען כי פרסום הסרט עולה כדי הוצאת לשון הרע כנגדו, וזאת מקום בו יש בסרט בכללותו, לרבות הסצנות והראיונות אשר פורטו בהרחבה בכתב התביעה, כדי לפגוע בשמו הטוב ובכבודו ולבזותו בעיני הבריות. לטענת הנתבע עומדות לו ההגנות מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, לרבות הגנת 'אמת דיברתי', הבעת דעה ותום לב. משכך, לטענתו יש לדחות על הסף את התביעה מחמת היעדר עילה והתיישנות.

השופטת הליש סילש קיבלה את התביעה וקבעה כי מיוחסים לתובע באופן מפורש וברור מעשים משפילים ומבזים. כמו כן, דחתה את טענות ההגנה של הנתבע מכוח חוק איסור לשון הרע, נוכח העדרה של בדיקה כלשהיא של התיאורים העובדתיים המפורטים בסרטו, וזאת כאשר הוא בחר להציגם במסגרת סרט הנחזה להיות כזה המשקף תיעוד עובדתי. במסגרת השיקולים בפסיקת הפיצויים, נוכח תום הלב של הנתבע באופן הפקת הסרט ובהתנהלותו ביחס לסרט באותה עת ולאחר פרסומו, העובדה כי התובע ניתן לזיהוי בסרט, משך הזמן המצומצם בו מופיע התובע בסרט, פסקה השופטת פיצוי בסך של 175,000 ₪ והוצאות בסך של 50,000 ₪. בנוסף, הוציאה לו האוסר על הפצתו והקרנתו של הסרט בישראל, וקבעה כי יש ליתן צו להחרמתם של עותקי הסרט בישראל, זולת צו המופנה כלפי YouTube.

[תא (מרכז) 12733-11-16 ניסים מגנאג׳י נ' מוחמד בכרי]

הפוסט מחוזי מרכז בעניין הסרט ג'נין ג'נין: צו איסור המשך הפצת הסרט ובפיצויים בסך 225,000 ₪ הופיע ראשון בדן חי ברשת

המאשימה קיבלה מבית משפט המחוזי צו לביצוע האזנת סתר דין נגד הנאשם למטרת חקירה ממוקדת של עבירות מסוג פשע ואלו הניבו תוצרים ראייתיים, אשר הובילו לביסוסו של כתב-אישום בעבירות מתחום האלימות במשפחה. תוצרים אלו, אינם קשורים כלל למטרה המקורית שלשמה התקבל הצו. השאלה המרכזית שעלתה האם הראיות הללו קבילות במשפט? הנאשם טען כי יש לדחות את שיטת המאשימה, שלפיה חוק האזנת סתר יוצר 'רשת דיג' שבתוכה ניתן לכלול כל עבירה, בלא קשר למטרה הראשונית שלשמה ניתן הצו. ואילו, המאשימה טענה כי כאשר ניתן צו האזנת סתר, כל ראיה שמתקבלת במסגרתה היא ראיה קבילה לצורך ביסוס כל עבירה פלילית.

השופט מנחם  מזרחי קבע כי במסגרת האיזונים נוכח טיב האישומים, האינטרס הציבורי שבמיצוי הדין עם הנטען בכתב האישום גובר על הפגיעה בפרטיות הנאשם וזוגתו. לדעת השופט, הן מלשון חוק האזנת סתר והן מפסיקות בית משפט העליון הובהר, כי כאשר ניתן צו להאזנת סתר בגין חשד לביצוע עבירה מסוג פשע, ומתגלות ראיות לביצוע עבירה שאיננה אותה עבירה שבגינה ניתן הצו, תוצרי האזנות יהיו קבילים, בין אם מדובר בעבירה מסוג פשע ובין אם לאו. מכאן, פסק השופט כי בהתאם לדין הקיים, התוצרים שנקלטו בהאזנת סתר הינם קבילים כראייה בהליך פלילי להוכחת כתב האישום. בנוסף, בעניינו כתב האישום עומד על עבירות מסוג פשע ואילו לגבי עבירות קלות, לדוגמה עבירות מסוג חטא שהתגלו אגב צווי האזנת סתר שהוצאו כדין – השופט קבע כי יש לבחון אותם על-ידי איזונים בין זכויות יסוד ושאלות של מידתיות.

[תפ (רמ') 9852-09-20 מדינת ישראל נ' והאב אל גרושי]

הפוסט השלום ברמלה: תוצרי האזנות סתר שהוצאו כדין בגין חשד לעבירות מסוג פשע קבילים לצורך הוכחת כל עבירה הופיע ראשון בדן חי ברשת

המערער הגיש תביעה לבית משפט שלום וטען כי המשיבה שלחה לו 35 הודעות פרסומת בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. המערער טען כי שלח למשיבה הודעת סירוב באמצעות "השב" לכתובת הדוא"ל ממנה נשלחו ההודעות, אך המשיך לקבל מהנתבעת הודעות נוספות שנשלחו, אף לאחר משלוח מכתב. המשיבה טענה כי המערער בחר לפעול בדרך מסורבלת ולא תקינה, לאחר שלא שלח הודעת הסרה באופן פשוט, יעיל ונוח, על-ידי לחיצה על מקש ההסרה שמופיע בגוף ההודעה, אלא בחר לשלוח זאת לדואר האלקטרוני. בית משפט שלום פסק כי דין התביעה להידחות, כאשר אין לקבוע כי הנתבעת הפרה את הוראות החוק. מכאן הערעור.

השופטת שרה דותן דחתה את הערעור וקיבלה את קביעת בית משפט השלום לפיה בכל ההודעות ששלחה המשיבה נכתב כי אינה מקבלת הודעות נכנסות בתיבת הדוא"ל, ולכן ניתנה אפשרות הסרה מרשימת התפוצה באמצעות קישור בגוף ההודעה. אפשרות משלוח הודעת הסרה, שכן היא ניתנה לתובע, בדרך של לחיצה על קישור שנשלח בגוף ההודעה, נמצאה כמקיימת אחר הוראות חוק התקשורת. השופטת פסקה כי התנהגותו של המערער, להשיב לאותה כתובת דוא"ל וזאת חרף אזהרתה המפורשת של המשיבה כי אין לענות להודעה לוקה בחוסר תום לב וחייבה את המערער בהוצאות שכ"ט עו"ד.

ע"א 51122-10-19

הפוסט מחוזי תל אביב: אפשרות הסרה בלחיצה על קישור מקיימת את הוראות חוק הספאם הופיע ראשון בדן חי ברשת

פסק הדין דן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, בטענה כי המשיבה (מפעילת האתר "yad2" ) אינה מקיימת בתום לב את החוזה בינה לבין המבקש (מוטי לביא) וחברי הקבוצה, באשר לפרסום מודעות מכירת רכב יד שנייה. על פי הנטען המשיבה מפרסמת פרסומות מסחריות או קישור לפרסומות עם עסקאות מתחרות, בתוך שטח המודעה הפרטית, באופן פסול, תוך פגיעה בציפיות הסבירות של הלקוחות הפרטיים לאפקטיביות המודעה. טענתו המרכזית של המבקש היא כי אין בעובדה שהמשיבה כללה הוראה המתירה לה לנהוג כך במדיניות הפרטיות, כדי ללמד כי המבקש הסכים לכך עת אישר את תקנון האתר. המשיבה טענה מנגד כי פנייה אל תנאי מדניות הפרטיות במסגרת התקנון, אותו אישר המבקש פוזיטיבית, היא ביטוי לקיבול הסכמה בהתנהגות.

השופטת רחל ברקאי פסקה כי דין הבקשה להידחות, הן לגופו של עניין והן מן הטעם כי אין זה יעיל עוד לנהלה, מקום בו למעשה מטרתה העיקרית כבר הושגה. לאחר הגשת בקשת האישור שונה תקנון האתר, כך שהוא כולל הוראה מפורשת המתירה למשיבה לכלול פרסומות מסחריות בשטח המודעות הפרטיות (תחת קיומה במדיניות הפרטיות). עתה הדברים ברורים לכל משתמש הנדרש לאשר את התקנון. השופטת קבעה כי באישור של התקנון בדרך זו בבחינת הסכמה מפורשת ואלו חלק מתנאי ההתקשרות בין הצדדים. כך למעשה לא עומדת עוד עילת תביעה ומטרתה העיקרית של בקשת האישור הושגה. אף על פי כן קבעה השופטת, כאמור ובנסיבות העניין, שיש לראות בהוראות מסמך מדיניות הפרטיות כמחייבות את משתמשי האתר, כאשר ישנה הסכמה לתקנון ובו הפנייה בולטת אל מסמך מדיניות הפרטיות, הכולל את ההוראה המפורשת בעניינו. " לו היה המבקש קורא את התקנון כנדרש וודאי היה שם להפניה המודגשת בראשית התקנון להוראות מסמך מדיניות הפרטיות ומכלכל צעדיו בהתאם".

ת"צ 55512-07-18

הפוסט המחוזי ת"א מנחה: מתי הוראה במדיניות הפרטיות של אתר תהא חלק מהחוזה בין הצדדים הופיע ראשון בדן חי ברשת

התיק המדובר עניינו בפסיקת המחוזי לפיה תוצאת חיפוש ב-google  המציגה כתב טענות כשלעצמו מהווה פרסום לשון הרע. התיק הפך בכך את קביעת השלום והחזיר אליו את התיק לפסיקת הפיצויים. השלום, במענה, פסק פיצוי מגוחך של אלף ₪ (12.11.20). פסיקה שללא ספק ראויה עיון של חוזר של המחוזי. בקובעה כך נימקה השופטת המכובדת כי יש לאזן בין הזכות לשם טוב, לפרטיות ולחופש הביטוי ולשקול בקביעת הפיצויים את התנהלות הצדדים, התנהלות שזכתה לביקורת על-ידה בפסק-הדין נשוא הערעור, ביקורת שנדחתה על-ידי המחוזי.

 התביעה הוגשה בגין לשון הרע, לאחר שכתב טענות בעניינם של התובעים התפרסם ככתבה באתר אינטרנט של הנתבע. מחד, הכתבה בשלמותה לא הייתה זמינה לציבור הרחב אלא למינויים בלבד, ומאידך תוצאת החיפוש שהתקבלה במנוע החיפוש Google  הציגה כתב טענות מסוים, המכיל טענות כלפי התובעים. בית המשפט המחוזי קבע כי תוצאת החיפוש אשר פורסמה באתר, המציגה את כתב הטענות לבדו ללא כתבי הטענות האחרים או פסק-הדין, כשלעצמה מהווה פרסום לשון הרע ואינה חוסה תחת הפטור בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, בגין פרסום שהינו דין וחשבון "נכון והוגן". לנוכח קביעה זו, השיב את התובענה לבית משפט השלום לדון בסעדים אשר התבקשו.

השופטת מירב קלמפנר נבון קבעה באשר לדרישה בתביעה להתנצלות, כי חוק איסור לשון רע אינו מעניק את  הסמכות לבית משפט להורות על פרסום התנצלות, ומשאין זו לשונו הברורה של החוק ומשלא נקבע הלכה בעניין זה, התביעה נדחתה בכל הנוגע לרכיב פרסום ההתנצלות. באשר לפיצויים ללא הוכחת נזק, לא הוכחה בפני כבוד השופטת כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. כמו כן, קבעה יש לאזן נכונה בין הערכים המתנגשים בעניינו: הזכות לשם טוב, לפרטיות ולחופש הביטוי. במערך השיקולים השופטת בחנה את חומרת הפגיעה והיקפה, תפוצת הפרסום והתנהגות הצדדים. השופטת שקלה את ההתנהלות הקודמת בין הצדדים, שבמסגרתה נעתר הנתבע לבקשת התובעים לשינוי כותרת הכתבה, לאי יכולתו של הנתבע להשפיע על האלגוריתם של Google , אי שיתוף פעולה של התובעים בכך שלא שלחו לנתבע מסמכים נוספים להצגת התמונה בשלמותה, אשר השפיע על יכולותו שלGoogle  לשאוב נתונים מהאתר ועוד.

לבסוף, השופטת פסקה פיצוי לתובעים, ללא הוכחת נזק בסך 1,000 ₪ , המשקף לדעתה נכונה את התנהגות הצדדים, סוג המסמך והדברים אשר פורסמו ואלו מאזנים בין הזכות לשם טוב, הזכות לפרטיות, והזכות לחופש הביטוי. ספק אם קביעה זו תעמוד, אילו יערערו שוב התובעים למחוזי בחיפה.

תא (חי') 36784-07-18

הפוסט לשון הרע בפרסום כתב טענות: פסיקה תקדימית של המחוזי שהחזירה את התיק לשלום נענתה בפיצוי מגוחך הופיע ראשון בדן חי ברשת

המפרסם, אלעד קושניר, פרסם טוקבק בתגובה לכתבה שפורסמה באתר גלובס ב-2009 אשר עסקה בתביעה של אביו נגד איש העסקים, סורין שוחט.

קושניר אשר הזדהה כ"מכיר את שוחט" כתב על שוחט: "טקטיקות קבועות של האיש. האיש הזה ידוע בטקטיקות של אי עמידה בהסכמים ובסחיטה. אני מכיר עוד שני אנשים שנעקצו על ידו בשיטה זו. נוכל ממדרגה ראשונה".

לאחר פרסום הטוקבק, פנה שוחט, תחילה, לאתר גלובס על מנת לקבל את פרטיו של המפרסם אך הם סירבו. לאחר מכן פנה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה לקבלת הפרטים לצורך הגשת תביעת לשון הרע. בית המשפט נענה לבקשה וגלובס אולץ למסור את פרטי ה-IP של המפרסם, כמו גם את הפרטים אודותיו כלקוח בזק בינלאומי.

לאחר שקיבל את הפרטים, הגיש שוחט תביעת לשון הרע בסך 1.1 מיליון שקל נגד קושניר, אך התביעה נדחתה על-ידי בית משפט השלום בתל-אביב בטענה כי "לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט הוא עילה לתביעה לפי חוק". שוחט ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וזה הפך את ההחלטה וקבע כי "תוכן הטוקבק- כשהוא נבחן באמות מידה אובייקטיביות – הוא ללא ספק לשון הרע". השופט יונה אטדגי אף דחה את הטענה כי יש ללמוד מפסק הדין שניתן בעליון בעניין רמי מור, כי אין לייחס משקל לפרסום במסגרת תגובית (טוקבק): "אין ללמוד מהדברים הללו, כי התבטאויות הנאמרות בתגוביות אינן מהוות ככלל "לשון הרע", רק משום שהן נכללו בתגוביות. עדיין, "המסננת" היחידה לבחינת הביטוי – אם "לשון הרע" הוא אם לאו – היא זו שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע".

כמו כן, קבע השופט יונה אטדגי כי באמירותיו של קושניר יש פוטנציאל אמיתי לפגיעה בעסקו ומשלח ידו של שוחט, וכי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אותו אדם הושפל או בוזה בפועל, או שעסקו נפגע בפועל ודי שהפרסום עלול להביא לתוצאה כזו.

הפוסט המחוזי ת"א: כתב טוקבק מכפיש ויפצה בעשרות אלפי שקלים הופיע ראשון בדן חי ברשת