בפסק דין שניתן ב12 בדצמבר בבית הדין האזורי לעבודה נקבע תקדים חדש ומעתה במצבים מסוימים, הצבת מצלמות במקום העבודה עלולה לעלות לכדי הרעת תנאים מוחשית המקימה עילה להתפטר כדין מפוטר.

במקרה דנן, השבר בין הצדדים החל בשעה שפקידה בחברה שהייתה כפופה לתובעת, שלחה מייל לנתבע על כך שאחד מהעובדים בחברה מטריד אותה מינית. לאחר דין ודברים עם המתלוננת והנילון, הוא החליט להציב מצלמות במרחבים הציבוריים של המשרד. כעבור זמן מה, הותקנו 9 מצלמות בנקודות שונות במשרד.

באותה העת, ומיד עם הגעת הטכנאים להתקין את המצלמות, שלחה התובעת מייל לנתבע ובו נכתב: "מבחינתי זה הרעת תנאים, אני לא מעוניינת שמישהו יצלם אותי 24 שעות. זה חדירה לפרטיות". בנוסף, ניסתה התובעת לשכנע את הנתבע להסיר את המצלמות אך הוא לא הסכים והסביר לה את הרקע להצבתן. לאחר הצבתן, החלה התובעת להימנע מלבצע את עבודתה, ולשבש את הפעילות התקינה של החברה. לבסוף, נעדרה הנתבעת לחמישה ימים ממקום העבודה בטענה שהייתה חולה ועם חזרתה הודיעה שהיא מתפטרת.

כידוע, הזכות לפרטיות הוכרה בפסיקה כזכות יסוד וכחלק ממערך זכויות המגן במשפט העבודה. מתמונות שהגישו הנתבעים, נראה בבירור שהמצלמות שהוצבו בקרבת התובעת מציגות תמונה רחבה של סביבת העבודה שלה. המצלמה האחורית מתעדת את גבה של התובעת, את סביבת עבודתה, את המסמכים שלפניה, את חפציה ואת צג המחשב עליו היא עובדת. המצלמה הקדמית מתעדת את פניה וחלק מפלג גופה העליון. אמנם, המצלמות לא הוצבו בחדר עבודה פרטי של התובעת, אך ניכר הן שהוצבו בסמוך אליה ובסביבת העבודה שלה: מעל דלפק העבודה שלה, מאחוריו ומלפניו.

לפיכך, סבר בית הדין האזורי לעבודה והכריע שצילום מעין זה עולה כדי פגיעה בפרטיותה של התובעת כאמור בסעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות,– "צילום אדם כשהוא ברשות יחיד". "גם מתחם, חדר או עמדת עבודה בהם שוהה העובדה לשם ביצוע עבודתו, ואשר איננו פתוח לכניסה חופשית של הציבור – מהווה רשות היחיד בה רשאי העובד לצפות למרחב פרטי שיהיה חופשי ממעקב קבוע".

בעניין הנדון, עמדת הרשות קובעת שעל המעסיק לגבש מדיניות ברורה ומפורטת בדבר אופן והיקף השימוש במצלמות מעקב ומטרותיהן, שתיקבע ככל הניתן לאחר היוועצות עם העובדים או עם נציגיהם ותוצג באופן קבוע לידיעתם ולמדיניות המעקב של המעסיק. יתרה מזאת, צוין כי הצבת מצלמות במקום העבודה הוכרה על ידי הרשות להגנת הפרטיות כמעשה היוצר "שינוי מהותי ומשמעותי באופן בו מפקח הארגון על עבודת המועסקים אצלו".

הפוסט הצבת מצלמות במקום העבודה כעילה מספקת לפיטורים כדין מפוטר הופיע ראשון בדן חי ברשת

המוסדות להשכלה גבוהה ידעו מי מהסטודנטים שלהם שירת במילואים גם בלי לקבל את המידע מהסטודנטים עצמם. מעבר המידע הזה יקרה ככל ותתקבל הצעה נשוא פורסם שביצע לאחרונה(17.12.2023), משרד המשפטים אשר פרסם את טיוטת צו הגנת הפרטיות (קביעת גופים ציבוריים)(הוראת שעה – חרבות ברזל) להערות הציבור. מדובר בצו בהוראת השעה אשר נועד לאפשר העברת מידע אודות סטודנטים פעילים שגויסו למילואים ולוקחים חלק במאמץ המלחמתי ובשמירה על בטחון המדינה.

תיקון זה מתבקש נוכח היעדר סימטריה של מידע בחזקת המוסדות להשכלה גבוהה במצב הנוכחי. זאת, בין היתר, בשל העובדה שדרך המלך החוקית למסירת מידע מגוף ציבורי הנוגע לענייניו האישיים של אדם היא באמצעות קבלת הסכמתו של הפרט אליו מתייחס המידע המבוקש. למעשה, מה שאינו מתאפשר בשל זמינותם המוגבלת ולעיתים בלתי אפשרית של כוחות המילואים.

בעקבות מתקפת הטרור הרצחנית שאירעה ביום 07.10.2023, מדינת ישראל הכריזה, כזכור, על פתיחתה של מלחמת חרבות ברזל. במסגרת זו גויסו בצו 8 (צו חירום) כ-300 אלף משרתי מילואים. הערכה היא כי מתוך כלל המגויסים, כ-70 אלף הינם סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה, בהתאם להגדרה המנויה בחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958.

כזכור, המתקפה התחוללה בידי ארגון הטרור הרצחני 'חמאס', תוך הפתעה מוחלטת וללא כל היערכות מוקדמת מטעם המוסדות האקדמאיים. החל מאותו יום ארור וללא צפי להמשך, סטודנטים רבים נקראו לדגל ונלחמים בעומק רצועת עזה ומגנים ומאיישים את גבולותיה העוינים של המדינה בגזרות השונות. מצב דברים זה הוביל לדחיית פתיחת שנת הלימודים במוסדות האקדמיים השונים, לכאוס ואף לפערי מידע משמעותיים בין המוסדות האמורים לבין הסטודנטים המשרתים במילואים.

בהתאם לנוסח טיוטת הצו המוצע, פרטי המידע המועברים העומדים בבסיס הדיון הינם:

1. שם משפחה ושם פרטי של החייל.
2. מס' תעודת הזהות.
3. מועד שירות המילואים ומשכו המשוער.

תכליתה ונחיצותה של העברת המידע הינה משולשת. האחת, מיצוי ומימוש זכויות מידי. התיקון העתידי שואף להקל על סטודנטים המצויים במילואים ומתקשים בהעברת מסמכים ואישורים שונים מצה"ל למוסד לימודיהם בכל הנוגע למימוש ומיצוי זכויות באופן מידי. משימה זו, נעשתה כמעט בלתי אפשרית בשל פעילות הלוחמים והמגויסים במנותק מן האבחנה בין מי שבעומק הלחימה ובין אלו שמצויים בעורף שכן גם האחרונים מצויים בלחץ רב ובזמן חופשי דל ללא אמצעים מתאימים וזמינים. השנייה, היערכות מוסדית. מוסדות יכולים להעריך במדויק את מספר חיילי המילואים, תוך סיוע בהחלטות כמו האם לפתוח את שנת הלימודים האקדמית וכיצד להתאים מחלקות וקורסים. השלישית, הקצאת משאבים להיערכות עתידית ו"הקדמת תרופה למכה". העברת המידע תאפשר למוסדות להעריך ולהקצות משאבים להתאמות והקלות הכרחיות לסטודנטים במילואים, לרבות תמיכה מדינית ומלגות.

מועד התחולה של הצו והיתר העברת המידע האמור, הינו מיום פרסומו ולמשך לשישה חודשים. פרטי המידע המועברים למוסדות ההשכלה הגבוהה מהווים רשימה סגורה, כמפורט לעיל, דבר המגביל באופן את היקף וסוג המידע המועבר. החלטה זו הינה בלתי נמנעת. זאת מאחר ובפרק הזמן הנוכחי עד פתיחת שנת הלימודים לא נמצא פתרון מדיני מספק שפגיעתו פחותה וכי חלף זמן מספק לגיבוש עובדות ומסקנות באשר למצב הנוכחי.

צו הגנת הפרטיות מייצג תגובה מחושבת למצב חסר תקדים, המאזן בין צרכי הביטחון הלאומי לבין הזכויות והצרכים של סטודנטים במילואים באופן המשמר את עקרון המידתיות תוך הגנה על פרטיותם. הצו מדגיש את מחויבותה של הממשלה ושל מוסדותיה האקדמאיים לתמוך במי שמשרתים תוך שמירה על עיסוקיהם האקדמיים, במיוחד בעתות חירום לאומיות לצד שיקולים כלכליים כגון הזרמת כוח עבודה מדופלם/אקדמאי למשק.

העברת המידע בסקטור מסוים ומוגבל מייצג נאמנה את הגמישות החקיקתית בעת חירום ואת השימוש הראוי בכלי "הוראת השעה" לשם פגיעה יחסית בערכים שונים הראויים להגנה. שכן, בעת חירום נפגעות זכויות רבות והמחוקק נדרש לאיזון אופקי בין הזכויות הנפגעות תוך מתן משנה זהירות בדרכי פעולותיו ובתוצאות.

הפוסט גמישות בהעברת מידע בעת חירום – מלחמת חרבות הברזל הופיע ראשון בדן חי ברשת

האם כל מידע הקשור לאדם כשלעצמו יהווה מידע אישי בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, או שמא רק מידע שיש בו כדי לאפיין אדם יהווה מידע אישי בחוק ואילו יתר סוגי המידע יהוו "מידע מוביל" בלבד? ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בראשות חה"כ שמחה רוטמן עסקה לאחרונה (04.12.2023) בשאלה זו בהרחבה. זאת במסגרת דיון ראשון בכנסת הנוכחית בהצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 14), התשפ"ב-2022.

כזכור, מדובר בהצעה אשר נועדה, בין היתר, להרחיב את סמכויות האכיפה של הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים, גוף שהוקם מכוח החלטה ממשלתית, וכן כדי לצמצם את חובת רישום מאגרי המידע. ההצעה אשר עברה בכנסת בקריאה ראשונה מספר פעמים בעבר והוחל עליה רציפות בכנסת הנוכחית, הובאה בפני הועדה, שוב, על רקע המלחמה והעלייה החדה במספר בתקיפות הסייבר.

התכנסות הועדה הביאה להתכנסותם של בכירים בתחום הגנת הפרטיות לדיון רחב בנושא.

נציגי הרשות להגנת הפרטיות הדגישו בדיון כי יש להשלים את החקיקה בהקדם האפשרי. זאת עקב מספר סיבות הכוללות, בין היתר, את הצורך להתאים את החקיקה הישראלית להליך התאימות האירופית. לשם כך, ישראל נדרשת לשמור על מעמדה כמדינה המחייבת רמת אבטחת מידע ההולמת את דרישת האיחוד האירופי. בנוסף, הרשות הבהירה כי בעיקר בתקופה הנוכחית, מלחמת חרבות ברזל, גובר צורך להרחיב את סמכויות האכיפה של חוק הגנת הפרטיות והתקנות שהותקנו מכוחו, ויתרה מכך, יש להרחיב את סמכויות הרשות להגנת הפרטיות.

מנגד, בקרב חברי הועדה הוצגה גישה הפוכה לזו של הרשות, וזאת ביחס למספר נושאים שעלו. כך למשל, עלתה הטענה כי צמצום חובת רישום מאגרי המידע, כפי שמובא במסגרת התיקון לחוק, מיותר היות ויש לייתר את חובת הרישום באופן כולל, קרי, לבטל חובה זו לצמיתות.

את הבסיס לדיון בשאלת היקף המידע עליו יחול התיקון לחוק הניח עו"ד דן חי, יו"ר הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי-הדין והמשרד המוביל אתר זה. כמי שחי את התחום הן כבעל משרד עו"ד מוביל המלווה חברות והן כמרצה באקדמיה, כותב פעיל בתחום ומי שמצוי על סף סיום עבודת הדוקטורט שלו בנושא, הדגיש עו"ד חי כי האתגר הגדול והחשיבות שבקביעת כללים אשר יטיבו עם זכויות הפרט מחד ולא יפגעו בהתפתחות הטכנולוגיה מאידך, היא בהגדרה המידע בדרך שתאפשר תהליכים ולא להפך.

לאחר חזרה ממושכת על עיקרי התיקון לחוק, עו"ד חי העלה את הבעיה המרכזית אשר נובעת כתוצאה מהתיקון לחוק הגנת הפרטיות – פרשנות המונח "מידע אישי". למעשה, הניח תשתית לדיון רחב בשאלה 'האם כל סוג מידע אודות אדם מהווה כשלעצמו מידע אישי, או שמא יש להגדירו כ"מידע מוביל"'. כלומר, האם מידע שאינו מהווה מידע אישי כשלעצמו, אלא רק במצב בו יוצלב עם מידע אחר או במצב בו יחובר לסוגי מידע נוספים יכול ליצור מידע אישי ואף רגיש. שאלה זו היוותה נושא מרכזי לחילופי הדברים בקרב חברי הועדה, ובפרט בקרב יו"ר הועדה שעסק בנושא בהרחבה.

מעבר לתיקון 14, תיקון 15 לחוק הגנת הפרטיות עלה גם הוא במסגרת הדיון. הובהר כי טיוטת תזכיר החוק מצויה על שולחנו של שר המשפטים. התיקון עתיד להכיל הוראות ביחס לזכות למחיקת מידע (הזכות להישכח), מינוי ממונה פרטיות בארגון, הסדרת עיקרון ההסברתיות בקשר לשימושי בינה מלאכותית והוראות נוספות.

הפוסט מהו "מידע אישי"? ועדת חוקה מנסה לתת מענה. הופיע ראשון בדן חי ברשת

השבת השחורה של ה-7 לאוקטובר 2023 והמלחמה שבאה כתוצאה ממנה, בהן רבים מצאו את מותם, העלתה על סדר היום את שאלת מעמדם של הנכסים הדיגיטליים של אלו שכבר לא איתנו. תא הדוא"ל, ההתכתבויות בוואטסאפ, הרשת החברתית, כל אלה נכסים שהמשפחות של אלו שמצאנו את מותם, היו שמחות לקבל לידם. האם כך היה רוצה גם הנפטר?

רצון המשפחה מעלה את השאלה, האם אותה משפחה, שבדרך כלל היא גם היורשת של המנוח על-פי דין, היא אכן זו שזכאית לקבל לידה את הסיסמה לג'ימייל, לטלפון הנייד או לרשת החברתית? האם דיני הירושה הרגילים חלים גם כאן? או שאולי כלל אחר קיים או כזה שיש להנחיל, לפיו אין הלימה בין היורשים על-פי דין לבין מי שמקבל לידיו, אם בכלל, את הסיסמאות לכל אותם נכסים דיגיטליים של המת?

אם לפרוט לפרטים את ההתלבטות – האם הנפטר רצה בחייו לחלוק עם משפחתו את כל ההתכתבויות שלו בג'ימייל או בוואטסאפ, למשל, אם וכאשר ימצא את מותו? האם אין שם דברים, שבחייו היו סודיים כחלק מזכותו לפרטיות, והוא היה מעדיף לשמור על חשאיותם גם לאחר לכתו מהעולם? מצד שני המשפחה רוצה להעמיק ולהנציח את זכרו של הנפטר, להיחשף לתמונות שלו או להכיר אותו טוב יותר, גם לאחר מותו, ואותם נכסים דיגיטליים יכולים לסייע רבות בכך. צופי הסדרה מראה שחורה ודאי זוכרים את הפרק שבו אמא של ילדה שהתאבדה רצתה את הסיסמה של הרשת החברתית שלה כדי להבין טוב יותר מה קרה, ואילו הרשת החברתית סרבה למסור לה את מבוקשה מתוך רצון להגן על כבודה, גם לאחר מותה.

החוק בישראל לא מכיר בזכות שיש לאדם,  שימשיכו להיות מוגנים לאחר מותו אותם נושאים, שהיו מוגנים בחייו מכוח חוק הגנת הפרטיות. תמיד זכור בהקשר זה המקרה המפורסם של עופרה חזה המנוחה שהסתירה בחייה את העובדה כי היא חולה באיידס מכוח קנאותה לפרטיותה וכשנפטרה בישרה הכותרת בעיתון כי "עופרה חזה נפטרה מאיידס". ניסיון חקיקה שאמור היה להסדיר את הנושא עמד על שולחן הכנסת בעשור הראשון של המאה הנוכחית, אבל לא צלח לכדי חוק. לחברי הכנסת אז לא נראה היה הגיוני להקנות זכויות למי שכבר נפטר. לפי המצב החוקי, לכאורה, לא רק היורשים על-פי דין יכולים לבקש לחטט בהתכתבויות של הנפטר, אלא שאלו צריכות להיות בגדר נחלת הכלל.

למרות היעדר ההגנה בחוק, בתי המשפט הכירו מספר פעמים בנושא השמירה על כבוד המת ועל הסודות שסביר כי היה רוצה לשמר כסוד גם לאחר מותו. אוזכרו שם שתי הצדקות מובילות לכך: הרצון לשמור על כבוד המשפחה כמו גם הרצון לכבד את רצונו של הנפטר בטרם הלך לעולמו. עיון בהתכתבויות של אדם בחייו יכול לחשוף, למשל, כי היה עמוק בארון ולא חשף את נטייתו המינית או כי קיים חיי אהבה כפולים ודברים דומים אחרים שהיה מעדיף לשמור לעצמו. מהסיבה הזו גוגל פיתחה אפשרות לגולש לקבוע את גורלם של הנכסים הדיגיטליים שלו אחר מותו ומתחייבת למי שעושה שימוש באפשרות הזו לפעול בהתאם להוראות שייתן.

אבל הגנה של בתי המשפט או של ענקית הרשת אינה מבטיחה ודאות. מה גם שהנפטר לא יכול לקום ולהגן על עצמו. מסירת פרטי הנכסים הדיגיטליים שלו מבלי שהביע את רצונו לכך בחייו, לא תחשוף את הגורם המוסר לתביעה, אלא אם יתברר כי יש שם חומרים שיפגעו בצד שלישי, שאולי הוא יתבע, אבל ימצא עצמו בפני מצב משפטי מעורפל ולא ברור.

דווקא עכשיו כשהמדינה מלקקת את פצעיה, ראוי היה שהמחוקק יאמר את דברו. ראוי היה שהמחוקק יקבע בחוק הגנת הפרטיות הגנה על אותם נושאים, שאדם היה רוצה לשמור בסוד גם לאחר מותו. חקיקה כזו תכבד את הנפטר, את זכותו לפרטיות בחייו, את משפחתו וגם תבטיח ביטחון לכל מי שמנהל בהווה את סודותיו הכמוסים במסגרת אותם נכסים דיגיטליים.

הפוסט הסודות של אלו שכבר לא איתנו הופיע ראשון בדן חי ברשת

כללי ה-ICO מונות מספר חובות המוטלות על אתרי האינטרנט. חובה לאפשר למשתמשים לבחור שלא לאפשר שימוש ב-Cookies, גם במידה והשימוש ב-Cookies הוא הכרחי לתפקוד האתר. עוד קובעים הכללים כי על האתרים להפוך את האפשרות לבחור שלא לאפשר שימוש ב-Cookies לקלה ונגישה. בנוסף, על אתרי האינטרנט להימנע מהגשת פרסומות ממוקדות למשתמשים שבחרו שלא לאפשר שימוש ב-Cookies.

לסיכומו של דבר, ההחלטה של ה-ICO היא צעד חשוב להגנה על הפרטיות של משתמשים בבריטניה. היא צפויה להשפיע על אתרים רבים במדינה, ועשויה להוביל לאימוץ כללים דומים במדינות אחרות בעולם.

הפוסט הרשות להגנת הפרטיות הבריטית אוכפת כללי שימוש ב-cookies הופיע ראשון בדן חי ברשת

בעקבות צורך דחוף זה, משרד הפנים והמשרד לביטחון לאומי פרסמו לאחרונה (04.11.2023) את תזכיר חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע (הוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ד-2023. תזכיר החוק אשר נועד לאפשר את העברת המידע מהמאגר הביומטרי של המשטרה אל גופים בטחוניים אחרים, כמו השב״כ, וכל זאת במטרה להתמודד עם הצורך הדחוף בזיהוי הנפגעים.

על פי דברי ההסבר לתזכיר החוק, מאגרי המשטרה וצה"ל אינם מספקים מענה מלא לצורכי הזיהוי, ולכן נדרשת דרך אחרת אשר תאפשר העברת מידע מהמאגר הביומטרי במשרד הפנים אל הגופים הרלוונטיים. זאת על מנת לאפשר זיהוי מהיר ויעיל של הנרצחים, הנעדרים והשבויים, וכן של אלמונים שנמצאו בזירת האירוע.

בנוסף, תזכיר החוק עשוי לאפשר למשטרה לקבל מידע מגורמים נוספים, כגון ארגונים בינלאומיים ורשויות זרות. מידע זה יסייע למשטרה להשלים את התמונה ולהעניק למשפחות הנפגעים את המענה המלא ביותר.

נראה כי תזכיר החוק עשוי לספק מענה נדרש לצורך הדחוף והחשוב. זאת על ידי מתן אפשרות להעברת מידע בין גופים בטחוניים, ובכך לסייע באיתור נפגעי המתקפה הרצחנית.

הפוסט תזכיר חוק: העברת מידע מהמאגר הביומטרי לצורך זיהוי קורבנות ה-7 באוקטובר הופיע ראשון בדן חי ברשת