מגישי ההצעה נימקו את ההגבלה המוצעת בסכום הפיצוי שיוכל לקבל איש ציבור בתביעת לשון הרע: "הגבלה זו נובעת משתי סיבות מקבילות: הראשונה היא שהיות שאיש הציבור הוא לרוב בעל נגישות גבוהה יותר מהמפרסם לכלי התקשורת, הוא יכול לקבל במה להכחיש, לתקן או לבטל את דברי לשון הרע שפורסמו. הסיבה השנייה היא כי העברת כספים בצורה זו עשויה לייצר תמריץ שאינו ראוי. לדוגמה, איש הציבור אשר מבקש "להלבין" כספי שוחד שהוא מעוניין לקבל מאדם הנזקק לסיוע ממנו, יכול לתאם עם בעל האינטרס שיפרסם כנגדו פרסומים מכפישים. איש הציבור בתגובה יגיש כנגדו תביעת דיבה, שתוביל להסכם פשרה בין השניים בו ישלם מפרסם הפרסום המכפיש לאיש הציבור "פיצוי" על הפרסום, ובכך הלכה למעשה יועברו כספי שוחד מבעל האינטרס לאיש הציבור. כמו כן, מוצע לקבוע כי תאגידים לא יוכלו לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק, שכן לתאגידים, להבדיל מאנשים בשר ודם, אין יכולת להיעלב או להיפגע. אולם, תאגידים עדיין יכולים להיפרע על נזקיהם".

ההצעה עוסקת גם באפשרות למנוע תביעות "השתקה". לשם כך מוצע להוסיף לחוק איסור לשון הרע סעיף שיקבע כי במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, "אדם שהוגשה נגדו תובענה מתוך כוונה להגביל השתתפות ציבורית, ביקורת ציבורית, או מחאה צרכנית רשאי להגיש בקשה למחיקת התובענה". מגישי ההצעה נימקו הוספת הסעיף: "מרגע שאדם סבור שהוגשה נגדו תובענה כאמור, יכול הוא לפנות לבית המשפט בבקשה שימחק את התובענה. בית המשפט ייענה לבקשה כאמור אם ימצא כי אכן מדובר בתובענה שאינה כנה. נושא זה טרם הוסדר בחקיקה, וראוי להתאים את החוק כך שיאפשר עצירת "תביעות השתקה" אשר יוצרות עומס על המערכת שלא לצורך".

הצעת חוק זהה הונחה על שולחן הכנסת העשרים ושלוש על ידי חבר הכנסת עופר כסיף וקבוצת חברי הכנסת.

הפוסט הצעת חוק פרטית: תביעות לשון הרע של אנשי ציבור עשויות להוות כיסוי לתשלום שוחד הופיע ראשון בדן חי ברשת

האמירה נשוא התביעה פורסמה במסרון מטעם הנתבעת אגב הליך הבחירות לרשות המועצה, שלטענת התובע עולה כדי לשון הרע. לאחרון צורף מאמר שלטענת התובע נשלח מטעם הנתבעת לעיתון. בגין כך נתבעו לפיצוי ללא הוכחת נזק 33 אלף שקלים. בית המשפט מצא כי היה בדברים משום לשון הרע, אך לא מצא כי יש מקום להטיל בגין כך פיצוי ללא הוכחת נזק.

בחלקה הראשון של פסיקתו, השופט יניב הלר, בחן ממעוף הציפור את הגנות "אמת הפרסום" ו"תום-הלב", וקבע כי קיימים במסרון אי דיוקים אשר אודותיהם הגנות אלו אינן חלות. עוד קבע השופט הלר כי דרישת ה"פרסום" המופיעה בחוק התקיימה גם היא עקב הפצת המסרון.

בחלקה השני של פסיקתו קבע השופט הלר שלמרות האמור לעיל יש לדחות את בקשת התובע משני טעמים. הראשון, כיוון שרגישותו של התובע לאמירות קשות מולו אינה סימטרית לרגישות אמירות קשות מטעמו ליריבתו; השני, כיוון והפגיעה בתובע הייתה מינורית ונקבע לא מכבר בפסיקה שיש למנוע את הצפת ביהמ"ש בתביעות בלתי מוצדקות.

השופט הלר נימק את החלטתו שלא לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק לתובע תוך ניתוח סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, בו נקבעה האפשרות לפסוק פיצוי מסוג זה: "לטעמי, מהלשון  של סעיף 7א(ב), "רשאי בית המשפט", עולה כי פסיקת הפיצוי בלא הוכחת הנזק נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט ואין המדובר בפיצוי חובה אוטומטי. המחוקק איפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק. איפשר – ולא חייב".

בסיכום פסק הדין אף נקבעו פיצויי הוצאות בסך 2000 ש"ח לטובת הנתבעת.

(ת"א 4152-10-18 בר כוכבא נ' פרי יגור).

הפוסט השלום בחדרה בעניין לשון הרע: בית המשפט אינו חייב לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק הופיע ראשון בדן חי ברשת

לא בכדי כתב השופט גלעד הס בפסק-הדין: "הזהות העצמית של כל אחד מהפרטים בחברה הינה מאבני היסוד של החברה הדמוקרטית, וההתחזות לאדם אחר יש בה למעשה "לגנוב" את אותה זהות עצמית שפיתח הפרט לצורך שימוש בה על-ידי פרט אחר".

טל וינר הגיש את תביעתו, באמצעות עורכי-הדין דן חי, רועי סננס ושי דרעי ממשרד דן חי ושות'. התביעה הוגשה בעילת לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הטענה המרכזית בתביעה הייתה כי הנתבע התחזה לתובע באפליקציית ההיכרויות 'גריינדר' בפרופיל המכונה "בא מוצץ הולך 24". במסגרת הפרופיל, הציע התובע לגברים סוג מסוים של יחסי מין אוראליים ואנונימיים בחשכה ובאנונימיות מוחלטת. הנתבע יצר קשר עם אלמוני במסגרת האפליקציה, כאשר במהלך ההתכתבויות בין השניים ביקש אלמוני מהנתבע תמונה שלו. הנתבע בחר לשלוח תמונות ברורות של התובע – זהו האירוע המרכזי בפסק הדין ומכאן ההתחזות האמורה. הנתבע הודה רק בשלושה מקרים בהם עשה שימוש בתמונותיו של התובע במסגרת התקשרויות שנבעו מהפרופיל. המחלוקת בתביעה הייתה בשני מישורים עיקריים- מישור האחריות ומישור הנזק.

השופט גלעד הס קבע באשר לשאלת האחריות כי מתקיימים יסודות עוולת לשון הרע. לדבריו: "הצגת התובע כמי שמגיע בחשכה להעניק מין אוראלי לזר מוחלט, ומיד לאחר האקט מסתלק והולך, יש בה להשפיל ולבזות את התובע מבחינה אובייקטיבית". כמו כן, ייחוס ביצוע האקט לתובע באופן ספציפי, מהווה לשון הרע הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית. בנוסף, השופט קבע כי כאשר מדובר בתצלום של התובע כאשר הוא ללא חלק עליון, וזאת בהקשר של  השגת יחסי מין אוראליים מגבר זר- הרי שמדובר בפגיעה בפרטיות בשל הביזוי וההשפלה שבה נראה התובע בתמונה בצרוף ההקשר שבו נשלחה. עוד צוין, כאשר הנתבע השתמש במכוון בתמונת התובע על מנת לקיים יחסי מין, הרי שמדובר בשימוש בתמונת אדם לשם 'ריווח', ומכאן השופט קבע כי מדובר בהפרה מובהקת של פרטיות התובע. באשר למישור הנזק, השופט קבע כי בשל הצטברות הראיות, אי אמינות הנתבע והנזק הראייתי במחיקת התכתבויות באפליקציה, יש בהם על מנת לקבוע ברמת ההוכחה הנדרשת כי אכן היו מקרים נוספים מעבר לשלושת המקרים שהודה בהם הנתבע. בשקלול הפרמטרים לקביעת הפיצויים השופט עמד על כך שמדובר בפגיעה קשה וחמורה, היקף הפרסום החורג מאותם שלושת מקרים בהם הודה הנתבע, ומהצד השני התנצלות בזמן אמת, היקף מצומצם יחסית של הנחשפים לפרסום והעדרה של כוונה לפגוע, השופט פסק כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי כולל בסך של 100,000 ש"ח, 20,000 ₪ שכ"ט עו"ד ו-4,000 ₪ הוצאות.

[ת"א 11586-02-18 וינר נ' פלוני]

הפוסט התחזות לאחר באפליקציית ההיכרויות 'גריינדר' עלתה בשלום הרצליה ₪124,000 הופיע ראשון בדן חי ברשת

הקביעה נעשתה בשל הודעה ששלח הנתבע לגרושתו, במסגרתה "הביע את דעתו" על עורכת דינה במילים "חמות" שנמצאו על-ידי בית המשפט כפוגעניות וככאלו המקימות אחריות בלשון הרע. השופט גיא הימן ציין בפסק-דינו כי "מחוקקיו של חוק איסור לשון הרע לא ראו בעיני-רוחם יישומונים של מסרים מיידים כוואטסאפ ודומיו. הגישה לאמצעי פרסום מרכזיים, ששיווה המחוקק ה"היסטורי" לנגד עיניו, הייתה לא אחת מסובכת, יקרה ולא בהישג ידם של רבים. בהתאם, פרסומה של לשון-הרע כרוך היה, לעתים רבות, במאמץ ובפעולה מורכבת יחסית… היום המצב הוא שונה לחלוטין… דומה כי המכשולים המרכזיים בדרכם של משגריהם של מסרונים הם אצבעות שמנות יתר-על-המידה, עיניים קהות מדי או רשת עמוסה באורח זמני. גברת על מכשולים שכאלה – פתוחה לפניך הדרך לשגר, במהירות-האור, כל מסר שהוא לכל מקום ובכל עת. המסרים הללו ניתנים לשכפול ולהעברה באורח קל לא פחות. לא אחת הם נעשים ויראליים. ניתן לשחזרם בקלות ניכרת ממציאתו של עיתון ובו נעטפו הדגים של אתמול".

יחד עם זאת מציין השופט כי לנוכח המצב החדש, כהגדרתו, "הביטוי עצמו מאבד מידת-מה מן המשקל החמור אשר מיוחס לו, הן בלבו של המתבטא והן בלב נמעניו. עבור השולח הודעת-המלל היא, פעמים רבות, לא יותר מהקשה חפוזה על מקשים מספר בלי מתן-הדעת עד תום לתוכן ולהשלכות האפשריות. לנמענים.. הודעה כזו היא אחת מני רבות…. נכון יהא לומר, שמידת-ההתרגשות אשר הודעה כזו מעוררת, דרך כלל אינה גבוהה כבחלק מן הפרסומים, שאליהם כיוונו במקורם דיני-הדיבה".

לסיכום קבע השופט כי נוכח העובדה כי הפרסום מתייחד בהודעת-טקסט אחת שיועדה ונשלחה לנמנעת יחידה, ולאור העובדה כי הדבר נעשה בעתיו של סכסוך יצרי וחריף בין בני הזוג, כזו אשר גרמה לעוגמת-נפש ממשית, יש לקחת דברים אלו בחשבון בעת קביעת הפיצוי. יחד עם זאת יש גם לקחת בחשבון, לדעת בית המשפט, את העובדה כי ההודעה פגעה בעורך-דין שעמל על מילוי תפקידו ואת העובדה שהתובע לא התנצל מעולם על הפרסום. בשיקול של כל אלו, נקבע הפיצוי שנפסק.

ת.א. 39556-08-18

הפוסט השלום ת"א: 10,000 ₪ בשל לשון הרע ב- WhatsApp הופיע ראשון בדן חי ברשת

המערערת הגישה את תביעתה נגד המשיב ובה עתרה לחייבו לשלם לה פיצוי כספי מכוח חוק איסור לשון הרע, בטענה כי המכתב שנשלח אליה ולעוד נמענים מאת המשיב, אשר כלל מונחים מעולם חדלות הפירעון, נעשה בתפוצה רחבה לגורמים בלתי רלוונטיים ובכוונת מכוון על מנת לפגוע, להשפיל ולהעצים את הפגיעה. לפיכך, המערערת הגישה לבית הדין האזורי בקשה בהולה לאיסור פרסום במעמד צד אחד, שבה התבקש לאסור פרסום כל פרטי ההליך. לטענת המשיב זוהי זכותם של ספקים, משקיעים וחברות אשראי לדעת שהמערערת מלינה את שכר עובדיה ולא משלמת להם את זכיותיהם. מכאן שאין בבקשה זו הצדקה לחרוג מעקרון פומביות הדיון. בית הדין בחן את השיקולים שנפרשו בפס"ד אבי יצחק, המהווה מראה הדרך בבקשות לאיסור פרסום בתביעות לשון הרע, לרבות מידת הנזק הצפוי מן הפרסום הנדרשת כתנאי לאיסורו, האם תוכן הפרסום נוגע לצנעת הפרט של התובע או של אדם אחר. הבקשה נדחתה בנימוק שהמערערת לא הצביעה על כל עילה העשויה להצדיק את סגירת הדלתיים ומכאן הוגש הערעור.

בית הדין הארצי, מפי סגן הנשיא אילן איטח, קבע כי דין הבקשה להידחות וקבע כי השיקול המרכזי הוא תוספת הפגיעה הגלומה בפרסומים הצפויים על אודות ההליך המשפטי, ביחס לפגיעה שבפרסום המקורי. זאת, כאשר יש חשיבות לשאלה האם מדובר בהליך שיש בו אינטרס ציבורי מיוחד וככל שכן עולה האינטרס של פומביות הדיון. השופט קבע כי לא הוכח כי קיים חשש לפרסום בלתי מאוזן של ההליך, ולא פורטה טענת המערערת כי "מסכת השמועות" בדבר חדלות פירעונה תייצר בוודאות נזק היקפי אדיר ממדים. משכך, לא ברורות טענותיה של המערערת לנזק האמור.

לבסוף בית הדין הארצי פסק כי אין יסוד לטענות המערערת בדבר סיכון מוחשי לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת בשמה ובית הדין לא ראה לנכון לצמצם את הפרסום בין באמצעות דחייתו ובין באמצעות איסור פרסום שמה של המערערת.

ברע (ארצי) 61202-10-20

הפוסט בית הדין הארצי לעבודה: גם טענה להליכי פירוק אינה עילה לחסיון הליך בלשון הרע הופיע ראשון בדן חי ברשת

מכל הכותרות שעלו סביב סיפור השרה גילה גמליאל ודרך ההתנהלות שלה ביום הכיפורים האחרון, עת היינו כולנו בסגר, בלטה הטענה, כי שיקרה בחקירה האפידמיולוגית של משרד הבריאות. טענה חמורה ללא ספק.

אלא שמבחינת השרה גמליאל היה לסיפור הזה סוף טוב. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הודיע כי החליט שלא לפתוח בחקירה נגדה. באג בתוכנה של משרד הבריאות, הסביר, תיקן אוטומטית את "מקום ההדבקה" שדיווחה עליו מטבריה לתל אביב, עיר מגוריה של גמליאל.  טעות מחשב ותו לא.

עכשיו נניח שגילה גמליאל רוצה לתבוע בגין הוצאת לשון הרע על עוגמת הנפש שנגרמה לה, הביזוי וההשפלה שהיו תולדה מהפרסום הכוזב. את מי תתבע? את משרד הבריאות? את מי שכתב את התוכנה למשרד הבריאות? מי שאמור היה לבדוק אותה? או שאולי את המחשב, רחמנא ליצלן?

בסיפור של גילה גמליאל לא היה מדובר בתוכנה מתוחכמת מידי ובתקלה, שאם הייתה, לא הייתה יותר מבאג במחשב. אבל מה יקרה כאשר יהיה מדובר בתוכנות מתקדמות יותר? ההשתלטות, ניתן לומר, של המחשבים על חיינו ובמיוחד של תוכנות מתקדמות, בינה מלאכותית ועוד, מאתגרות ללא ספק את עולם המשפט. דיבורים על המכונית האוטונומית, זו שתסתובב ללא נהג, מעלים גם את הסוגייה המאתגרת: אם המכונית תהרוג חלילה מישהו, מי יהיה אשם?

מצד אחד, ניתן לטעון כי קיים קשר סיבתי בין מי שעומד מאחורי תוכנה ותוכנה עצמה, גם אם שלא כמו בסיפור של גמליאל זו, כזו המבוססת על למידת מכונה ((Machine Learning, הלומדת והמשפרת את עצמה מביצועיה. הרי גם תוכנה כזו התחילה במוחם של תכנתי מחשב. מצד שני, קשה לצפות לכל מה שיכול להגיע מחשב, כשהוא ילמד מעצמו. גם לאותו תוכניתן שיצר אותו. הרי הדמיון כאן פרוע.

דוגמה לכך ניתן לקחת, אולי, ממה שקרה לפייסבוק. לפני חודשים אחדים השיקה הרשת החברתית בקוד פתוח צ'אט בוט בשם "בלנדר". מדובר ברובוט מבוסס בינה מלאכותית, אשר נוצר, כך הודיעו בפייסבוק, אחרי למידה עמוקה של כ- 1.5 מיליארד שיחות שהיו בפורום בשם Reddit. אלא שמעט אחרי שיצא הסתבר, כי הבוט המתוחכם בהחלט למד המון דברים מכל השיחות הללו והצליח, בין היתר, להפוך לאנטישמי ושונא ישראל. "ישראל מקום נורא. אני חושב שהיהודים אנשים נוראים!", כך ענה הבוט של פייסבוק בתשובה לשאלות, על איך ישראל ומה דעתו על היהודים. את מי יהיה אפשר להאשים כאן על התוצאה הזו? מפתחי הבוט? השיחות שנבחרו כבסיס ללמידה שלו? הרי איש לא צפה שלתוצאה הזו נגיע.

שימוש בבינה מלאכותית הולך ונהיה נפוץ יותר ויותר. בנקים, למשל, יחליטו אם לתת הלוואה על סמך תשובה שיקבלו מהמחשב, אחרי שיזינו לו את פרטי המבקש. בארצות-הברית ממליץ המחשב לשופטים, איזה עונש לתת לפושעים בתיק שלפניהם. ויש הרבה דוגמאות נוספות.

לא במקרה הבינה המלאכותית כבר הספיקה להעסיק ערכאות במדינות שונות. באלה עלתה השאלה, מה היה האלגוריתם שנכתב לאותה בינה מלאכותית, שהוביל אותה לתוצאה שהתקבלה. בתקנות הגנת המידע האירופאיות (GDPR) אפילו הלכו עם זה צעד קדימה וקבעו, שאי אפשר לקבל החלטה ביחס לאדם שהיא תוצאה של בינה מלאכותית, בלי שיהיה הסבר לדרך שבה המחשב הגיע לתוצאה. כך לצד תוכנות מתקדמות כאלה התחילו פיתוחים מגבילים, שיוכלו לפענח את הדרך שבה אותה בינה מלאכותית  הגיעה לאותה "מסקנה" שאליה הובילה.

האתגרים שההתקדמות הטכנולוגית מציבה לנו לא נפסקים. אבל אם נחזור ל"עולם" הקטן שלנו, הם מטרידים אותנו גם כאשר לא מדובר בתוכנות מתקדמות. קחו כדוגמה את המציאות של חיינו בהווה. השב"כ מפעיל מעקב אחרי חולי קורונה וכל מי ששהה לצידם בפרק הזמן שהיו מדבקים, שולח הודעות לאנשים שצריכים להיכנס לבידוד, ללכת להיבדק, חולים ומה לא? בכל ההודעות האלו התגלו טעויות רבות. לא מעט אנשים נתקעו שבועיים בבית בשל טעות של השב"כ. לאלה, להבדיל מגילה גמליאל, לא היה כל-כך עם מי לדבר. באירופה, כאמור, לא נותנים למחשב לנהל את החיים באופן כל-כך בלעדי. ואצלנו? האם לא הלכנו רחוק מידי שכבר עכשיו אנחנו סומכים כל-כך על המחשב?

הפוסט האדם נגד המחשב – האם התביעה הבאה על לשון הרע? הופיע ראשון בדן חי ברשת