אבל בצד המנחם ניתן למנות שלוש הצעות חוק שימתינו לממשלה הבאה לאחר הבחירות. משרד המשפטים מקדם בימים אלו שלושה תיקונים לחוק הגנת הפרטיות בשלושה נושאים: הרחבת סמכויות האכיפה של הרשות להגנת הפרטיות (תיקון מס' 13), צמצום חובת רישום מאגרי המידע (תיקום מס' 14) והרחבת זכויות מושאי המידע (תיקום מס' 15). המטרה המרכזית של תיקונים אלו הינה לקרב את משטר המידע האישי של ישראל לזה התקף באירופה מאז מאי 2018.

מבין שלושת ההצעות, זו העוסקת בסמכויות האכיפה מקודמת ראשונה, לאחר שההצעה כבר הייתה "בשלה", ולאחר שכבר עברה בקריאה ראשונה בשתי כנסות, אשר לא הספיקו לסיים את הליך החקיקה, ועתה מקווים כי בכנסת ה-24 זה יקרה. גם ההצעה העוסקת בצמצום חובת הרישום כבר מוכנה לאישור ועדת השרים לחקיקה, בממשלה הבאה.

ההצעה השלישית, זו שאמורה לעסוק במרחב הזכויות שיש להעניק למושא המידע לצד הסדרה של נושאים נוספים, כמו שאלת הטלת חובת מינוי ממונה פרטיות בארגון או שימושי בינה מלאכותית, נמצאת עדיין בשלב העיבוד והכתיבה במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. המשרד עתיד להוציא תזכיר חוק בעניין בסמוך לאחר השבעת הכנסת ה-24. כבסיס לכך הוציא לפני מספר שבועות משרד המשפטים קול קורא להעברת הצעות לתיקונים שיש לעשות בחוק, והתזכיר אמור לקחת בחשבון את ההצעות הרבות שזרמו למשרד בעקבות קול קורא זה.

על כך שראוי לתקן באופן יסודי את חוק הגנת הפרטיות הישראלי, ניכר כי אין ויכוח. החוק התקבל בשנת 1981 ותוקן לאחרונה באופן מקיף בשנת 1996. ב-25 השנים שחלפו מאז התחולל מהפך דיגיטלי רחב, אשר החוק בישראל לא מתייחס אליו. הרעיון לתקן את חוק הגנת הפרטיות בהמשכים נולד עוד בתחילת העשור השני של שנות האלפיים, כשבמשרד המשפטים החלו לעבוד על התיקונים שמוצעים עתה. המחשבה הייתה שיהיה יותר קל להעביר בכנסת תיקונים קטנים יחסית, בהיקפם, מאשר תיקון אחד גדול. "לחברי הכנסת אין סבלנות לחוקים ארוכים", הסבירו במשרד המשפטים. בכנסת ה-18 קיבל הרעיון הזה תוקף. מי שהיה אז ראש ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת, דוד רותם המנוח, אכן דגל בקידומם של חוקים קצרים שלא גורמים לוועדה לעבודה קשה ומסובכת מדי.

מנגד, גורמים כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה סבורים, שלא רק שעבודת תיקון חוק בחלקים  לא תביא לתוצאה הראויה, אלא גם תביא לחוק שבנוי טלאי על טלאי. במכון מתפארים במסמך מפואר שהכינו, המציע חוק הגנת פרטיות חדש, וגם בנוסח מקוצר שלו, הדוגל בתיקון החוק הקיים. בכל מקרה לא בכמה שלבים. עתה נמתין לכנסת ה-24 כדי לראות אם המהלך של העדכון בשלבים יסתיים בצורה מוצלחת.

הפוסט 40 שנה לחוק הגנת הפרטיות. בהמתנה לתיקונים. הופיע ראשון בדן חי ברשת

החוק החדש בניו זילנד קובע כיצד על ארגונים לאסוף מידע אישי, מחייב לקבוע את השימושים האפשריים בו, דרך אכסונו וזכות הגישה למידע זה. לדברי נציב הפרטיות של ניו זילנד,  ג'ון אדוארדס, השינוי הבולט ביותר בחוק החדש יהיה הכנסת הדרישה לדווח לנציבות הפרטיות על הפרות חמורות של הזכות לפרטיות. דרישה זו מוטלת בחוק על גופים האוספים מידע אישי, בכל היקף של איסוף מידע כזה. אם יש הפרה שגרמה נזק חמור או מהווה סיכון לכך שייגרם נזק חמור לפרט, יש לדווח עליה למשרד נציב הפרטיות ובמקביל לכל מי שנפגע או עשוי להיפגע. דיווח מסוג זה לא היה נדרש לפי החוק הישן בניו זילנד.

הפרת הזכות לפרטיות, על פי החוק בחדש בניו זילנד, המחייבת דיווח הינה כזו, שאינה עולה בקנה אחד עם שנים עשר עקרונות הפרטיות שנקבעו בחוק החדש. בעיקרון, עקרונות אלה מסדירים את האופן שבו גופים אוספים מידע אישי, דרך אחסונו, אבטחתו ושמירתו. נכון לעכשיו על פי החוק הישן, דיווח על הפרות פרטיות אינו נדרש.

השינוי בניו זילנד הלך אחרי גישות דומות בהן נקטו אוסטרליה וקנדה, המשמשות מודל בתחום עבור משטר הפרטיות בניו זילנד. הראיה בניו זילנד הינה כי מבחן סטטוטורי אובייקטיבי לקביעת ודיווח על פגיעה בפרטיות יוכל לספק יותר וודאות ועקביות בניסיון לאכוף את חוק הפרטיות, במיוחד לאור ההתפתחות הטכנולוגית המהירה של המדינה.

כדי להבטיח את השמירה על הזכות לפרטיות מחייב החוק החדש ארגונים, גדולים כקטנים, למנות נציב פרטיות לארגון. בנוסף לכך אחת הדרכים בהן נוקטים גופים בניו זילנד לקראת כניסתו לתוקף של החוק החדש, הוא אימוץ מדיניות פרטיות סדורה הקובעת מה המידע הנאסף וייאסף לשימושו של הארגון; המטרה לשמה נשמר המידע (שימוש במידע שלא למטרה לשמה נשמר נחשב להפרה של החוק בניו זילנד, בעניין הזה בדיוק כמו בישראל); צעדים בהם על הארגון לנקוט כדי למנוע הפרה של החוק; דרכי אבטחת המידע בהם נוקט הארגון ועוד.

הפוסט יש חוק הגנת פרטיות חדש. בניו זילנד. הופיע ראשון בדן חי ברשת