אז איך זה קרה שחוק שנועד להגן על זכות חשובה כל-כך מעלה אבק כל כך הרבה שנים? פשוט, כי מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת לא חשבו בכל השנים האלה, שהנושא הזה באמת חשוב. אחרת כבר מזמן היה לנו חוק מעודכן יותר. אבל כאשר הנושא כבר עלה על סדר היום, הוויכוח מה צריך לשנות ואיך, האפיל על קידומו של החוק.

שני נושאים עיקריים היו במחלקות. הראשון – איך לשנות את החוק. האם לחוקק חוק חדש או לתקן את הקיים וגם אם לתקן, האם לעשות זאת בכמה פעימות או באבחה אחת. הוויכוח השני בוסס סביב השאלה, מה לתקן והאם החוק החדש צריך להיות תאומו של החוק האירופאי, שם נחקקו בשנת 2016 תקנות מידע אישי מפוארות ומעודכנות לימינו, תקנות ה-GDPR. שקדו עליהם טובי המוחות בתחום באירופה וקבלתן הובילה לשינוי עולמי בתחום ההגנה על המידע האישי. ברזיל, ארגנטינה, קנדה, קליפורניה ומדינות נוספות בארה"ב ובעולם, הלכו והולכים בעקבות החקיקה האירופאיות וקובעים חקיקה חדשה בתחום או מתאימים חקיקה קיימת.

מתחת לפני השטח, לב ליבן של התקנות האירופאיות יוצא מנקודת הנחה כי המידע האישי שייך, למעשה, לאזרחים בהם עוסק המידע. כפועל יוצא מכך מקנות התקנות זכויות נרחבות לאזרח, בין היתר, לבקש למחוק את המידע עליו או לנייד אותו לחברה המתחרה, אם וכאשר מבקש האזרח לעבור מחברה אחת לרעותה. לא בהכרח כל הזכויות האלו מתאימות גם לישראל.

במידה רבה ניתן לטעון כי הוויכוחים האלה הוכרעו ברובם. כך ניתן למנות שלוש הצעות חוק שמקדם משרד המשפטים ואשר ימתינו לכנסת ה-24: הרחבת סמכויות האכיפה של הרשות להגנת הפרטיות (תיקון מס' 13), צמצום חובת רישום מאגרי המידע (תיקום מס' 14) והרחבת זכויות מושאי המידע (תיקום מס' 15).

מבין השלושה, התיקון האחרון עדיין נמצא בשלבי כתיבה. במשרד המשפטים, דומה, הכריעו כי הכף תטה להצעה שתדמה מאוד לתקנות האירופאיות. אבל אלו עוסקות רק במידע האישי, הן לא עוסקות בנושאים אחרים, שזכו לכינוי "הפרטיות הקלסית". גם בתחום הזה יש מה לתקן.

חוק הגנת הפרטיות, למשל, אינו מטיל אחריות על בעלים של גופי שידור ואתרים המתפקדים כ"עיתון ברשת", עורכים ובעלי תפקידים קשורים לתכנים פוגעי פרטיות שעולים בהם. כך כתבה שתעלה באתר חדשותי תחייב רק את הכותב ולא את מי שערך את הכתבה, עורך המדור, העורך הראשי והבעלים של האתר. כל אלה, לפי החוק הקיים, פטורים מאחריות.

נושא נוסף שלא הוסדר הוא פרטיות הנפטר. על-פי החוק היום כל הנושאים שאדם רצה לשמור לגביהם על פרטיות הופכים לנחלת הכלל עם מותו. לא זוכה להסדרה, בכלל זה, מי יהיה הבעלים של הנכסים הדיגיטליים, כמו תא הדואר האלקרטוני של הנפטר או העמודים שלו ברשתות החברתיות. בכל אלה יכול להיות מידע מאוד אישי שהנפטר אולי לא רצה לחלוק דווקא עם יורשיו.

ניתן למנות ברשימה הזו נושאים רבים נוספים, כמו שאלת פרטיותם של קטינים שאינה מוסדרת בחוק, הזכות להביא למחיקת פרסומים פוגעניים ברשת שאין דרך לאתר מי עומד מאחוריהם, הזכות לחשוף מעוולים אנונימיים ברשת, צמצום ההגנה על פגיעה בפרטיות בהליכים משפטיים והרשימה עוד ארוכה.

ניסיון העבר מלמד שתפסת מרובה לא תפסת. בעניין הזה יש לקוות שקודם כל יתקבלו התיקונים המוכנים כבר היום. אבי ניסנקורן, בזמן הקצר שהיה שר משפטים, הורה לקדם את התיקונים האלו מהר ככל האפשר. יש לקוות שהשר הבא שיגיע למשרד המשפטים, ללא כל קשר לייחוס הפוליטי שלו, יחשוב שהפרטיות שוב על הפרק.

הכותב עומד ב-16 השנים האחרונות בראש הוועדה להגנת הפרטיות של לשכת עורכי הדין ועומד בראש משרד דן חי ושות' המתמחה בדיני טכנולוגיה, פרטיות וסייבר.

הפוסט 40 שנה לחוק הגנת הפרטיות. בהמתנה לתיקונים. הופיע ראשון בדן חי ברשת

לא בכדי כתב השופט גלעד הס בפסק-הדין: "הזהות העצמית של כל אחד מהפרטים בחברה הינה מאבני היסוד של החברה הדמוקרטית, וההתחזות לאדם אחר יש בה למעשה "לגנוב" את אותה זהות עצמית שפיתח הפרט לצורך שימוש בה על-ידי פרט אחר".

טל וינר הגיש את תביעתו, באמצעות עורכי-הדין דן חי, רועי סננס ושי דרעי ממשרד דן חי ושות'. התביעה הוגשה בעילת לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הטענה המרכזית בתביעה הייתה כי הנתבע התחזה לתובע באפליקציית ההיכרויות 'גריינדר' בפרופיל המכונה "בא מוצץ הולך 24". במסגרת הפרופיל, הציע התובע לגברים סוג מסוים של יחסי מין אוראליים ואנונימיים בחשכה ובאנונימיות מוחלטת. הנתבע יצר קשר עם אלמוני במסגרת האפליקציה, כאשר במהלך ההתכתבויות בין השניים ביקש אלמוני מהנתבע תמונה שלו. הנתבע בחר לשלוח תמונות ברורות של התובע – זהו האירוע המרכזי בפסק הדין ומכאן ההתחזות האמורה. הנתבע הודה רק בשלושה מקרים בהם עשה שימוש בתמונותיו של התובע במסגרת התקשרויות שנבעו מהפרופיל. המחלוקת בתביעה הייתה בשני מישורים עיקריים- מישור האחריות ומישור הנזק.

השופט גלעד הס קבע באשר לשאלת האחריות כי מתקיימים יסודות עוולת לשון הרע. לדבריו: "הצגת התובע כמי שמגיע בחשכה להעניק מין אוראלי לזר מוחלט, ומיד לאחר האקט מסתלק והולך, יש בה להשפיל ולבזות את התובע מבחינה אובייקטיבית". כמו כן, ייחוס ביצוע האקט לתובע באופן ספציפי, מהווה לשון הרע הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית. בנוסף, השופט קבע כי כאשר מדובר בתצלום של התובע כאשר הוא ללא חלק עליון, וזאת בהקשר של  השגת יחסי מין אוראליים מגבר זר- הרי שמדובר בפגיעה בפרטיות בשל הביזוי וההשפלה שבה נראה התובע בתמונה בצרוף ההקשר שבו נשלחה. עוד צוין, כאשר הנתבע השתמש במכוון בתמונת התובע על מנת לקיים יחסי מין, הרי שמדובר בשימוש בתמונת אדם לשם 'ריווח', ומכאן השופט קבע כי מדובר בהפרה מובהקת של פרטיות התובע. באשר למישור הנזק, השופט קבע כי בשל הצטברות הראיות, אי אמינות הנתבע והנזק הראייתי במחיקת התכתבויות באפליקציה, יש בהם על מנת לקבוע ברמת ההוכחה הנדרשת כי אכן היו מקרים נוספים מעבר לשלושת המקרים שהודה בהם הנתבע. בשקלול הפרמטרים לקביעת הפיצויים השופט עמד על כך שמדובר בפגיעה קשה וחמורה, היקף הפרסום החורג מאותם שלושת מקרים בהם הודה הנתבע, ומהצד השני התנצלות בזמן אמת, היקף מצומצם יחסית של הנחשפים לפרסום והעדרה של כוונה לפגוע, השופט פסק כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי כולל בסך של 100,000 ש"ח, 20,000 ₪ שכ"ט עו"ד ו-4,000 ₪ הוצאות.

[ת"א 11586-02-18 וינר נ' פלוני]

הפוסט התחזות לאחר באפליקציית ההיכרויות 'גריינדר' עלתה בשלום הרצליה ₪124,000 הופיע ראשון בדן חי ברשת

מדובר במחלוקת טעונה ומורכבת – תביעה אישית בהליך אזרחי של כל אחד משלושת התובעים, אשר מבקשים ליתן צווי עשה נגד כל אחת מהנתבעות (פייסבוק, יוטיוב וגוגל), ואת כל הנתבעים (אליעזר ברלנד והיועמ"ש) לחייב, יחד ולחוד, בסעד כספי בן לא פחות מ-500 אלף שקלים. הפגיעה נסובה בפרסומים בעמודי הפייסבוק ובערוצים בפלטפורמת הסרטונים ביוטיוב. פרסומים אלה מקימים, לפי הנטען, עוולות לפי חוק איסור לשון הרע, פוגעים בפרטיותו של אדם לפי חוק הגנת הפרטיות, מפרים צו של איסור פרסום ועוולות לפי חוק הגנת הצרכן.

השופט גיא הימן סילק במלואה את התביעה של תובעת 1 (עמותת טרון למען זכויות משתמשים ברשת) נגד כל הנתבעים, בקביעה כי אין לה כל מעמד בהליך זה. השופט ציין כי ישנו קושי המתעורר לפתחו של תובע יחיד להביע את ענינו האישי לפניהן של ערכות המשפט האזרחי, כאשר הכוח לקדם עניינים ציבורים חשובים בהליך אזרחי יוחד למוסד התביעה הייצוגית. באשר לשני התובעים הנוספים, השופט דחה את תביעתם לסעד של ציווי נגד הנתבעות וכן מלוא הנטען בעילות שאינן לשון הרע פגיעה בפרטיות והפרתה של חובה חקוקה – בקביעה כי בית המשפט נעדר סמכות. השופט הימן הבהיר כי בית המשפט נקרא כאן ליצור באמצעות הפסיקה, ואחר כך לאכוף, הסדר ראשוני בדין, שאין לו אחיזה בהוראה מסמיכה של חוק נתון או לפיו. לא נמצאה, לדעת בית המשפט, הוראה בדין המסמיכה את אותו לצוות על הנתבעות לאסור לחלוטין על אדם לעשות בפלטפורמות שלהן שימוש. השופט פסק כי הצווים האמורים פוגעים בחופש הביטוי באופן מובהק ופגיעה כזו לא תוכל להיעשות, אלא לפי הסמכה שבחקיקה ראשית. עניין הוא למחוקק לענות בו.

[ת"א 10859-02-20 עמותת טרון למען זכויות משתמשים ברשת נ' ברלנד ואח']

הפוסט השלום ת"א: אין סמכות בדין ליתן צו עתידי האוסר על אדם להשתמש בפלטפורמות אינטרנטיות בטענה להפרות דין צפויות הופיע ראשון בדן חי ברשת

לא מעט אנשים נחרדו לראות לאחרונה את דמותו של ספי ריבלין המנוח מככבת בקמפיין האגודה למלחמה בסרטן. בין הטענות שעלו הייתה טענה, כי כבוד הנפטר נפגע וכי דמותו של אדם הינה חלק מזכותו לפרטיות והיא אינה הפקר, גם לאחר מותו. האומנם?

למי שייכת לאחר מותו של אדם הזכות לפרטיות שהייתה לו בחייו? הצפת השאלה הזאת אל פני השטח, חושפת את מה שרבים מאיתנו אינם יודעים: למתים בישראל אין זכות לפרטיות. זו מתפוגגת עם הנשימה האחרונה של אדם בישראל. ניסיונות לעגן בחוק הישראלי את זכותו של אדם, שהדברים שהיו קשורים בפרטיותו בחייו, לא יהפכו לנחל הכלל אחר מותו, לא הסתיימו בחוק, בעיקר בשל הבחירות התכופות שידענו בשנים האחרונות, שלא אפשרו לסיים את הליך החקיקה. הניסיון לחקיקה בתחום לא חזר על עצמו והמצב החוקי נשאר כשהיה.

אין ספק שהשאלה האם פרטיותו של אדם צריכה למות יחד עימו היא שאלה נכבדה. ראשית במישור הסמנטי. שהרי איך ניתן לדבר על פרטיות של אדם שאינו בין החיים? אך מעבר לסמנטיקה, השאלה האמיתית היא האם אותם ערכים שהמחוקק טרח כל-כך להגן עליהם בשם זכות האדם לפרטיות, אכן צריכים להפוך לנחלת הכלל מיד כשאדם הולך לעולמו?

המתנגדים לחקיקה שתגביל את פרסום סודותיו הפרטיים של אדם לאחר מותו טוענים, כי לא ניתן לקבוע בחוק זכות, למי שאינו בין החיים. מכאן, קביעה של זכות כזו אינה מסתדרת מהבחינה הלוגית. האם אכן נימוק כזה צריך לחסום את קידומה של חקיקה בנושא?

כאשר נדונה ההצעה האחרונה שהייתה בעניין בוועדת חוקה חוק ומשפט, סיפרה אימא לילדה שנרצחה על-ידי מאהבה, איך התגלגל מכתב שכתבה לתקשורת ופורסם. כאב הלב שסבלה המשפחה, נאמר שם, העצים את כאב הפרידה ללא כל צורך. ההגנה על הזכות חשובה, נאמר שם, לא רק בשם כבודו של הנפטר אלא גם בשל רגשותיהם של אלה שהותיר אחריו.

בשנים האחרונות, הגיעו לבית המשפט מקרים נוספים רבים שעסקו  בסוגיה. הגנה על סודותיו של הנפטר עמדה במרכז פסק-דין בו נדונה בקשת יורשי מנוחה, לקבל לידיהם את המידע הרפואי אשר היה מצוי עליה בידי רופאה פסיכיאטרית, אצלה טופלה המנוחה. הגנה על כבוד הנפטר עמדה לדיון בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, כאשר עסק בבקשת אם לפרסם קטעי יומן שכתבה ביתה שהתאבדה. בפרשה אחרת עלתה לדיון השאלה האם ניתן להציג כראיה קלטת שצולמה על-ידי חוקר פרטי, בה נראה המנוח מקיים יחסי מין עם אישה אחרת ומשמיעה בפניה דברים בגנות גרושתו.

בכל אותם מקרים מצא עצמו בית המשפט בפני הדילמה כיצד לנהוג, באקלים משפטי בו אין הגנה בחוק על זכות הנפטר לפרטיות, מחד, אל מול התחושה שלא ראוי לפגוע בכבודו של הנפטר עם פרסומם של כל אותם דברים.

כאשר עוברים על אותם מקרים, המסקנה המתבקשת היא כי אותה זכות לפרטיות של הנפטר, כמו גם זכותו לשמו הטוב גם מפני דברים שיאמרו לאחר מותו, הינם, למעשה, חלק מאותה זכות לכבוד, הזכות לכבוד שתהיה לאדם לאחר מותו, כבודו של הנפטר. עיגון הזכות יבטיח לאדם את השקט הנפשי, הדרוש בנושאים רגישים כאלה, בעודו בחיים. הידיעה שסודותיו לא יהפכו לנחל הכלל אחר מותו, תקנה לו רגישה ורווחה בחייו.

לאחרונה יצא משרד המשפטים בקול קורא למתן רעיונות לשינויים דרושים בחוק הגנת הפרטיות. במסגרת הזו ראוי היה שאנשי מחלקת יעוץ וחקיקה במשרד ירעננו את ההצעה הישנה שלהם לתיקון החוק בעניין, יתאימו אותה לתקופתנו וימליצו לקבוע בחוק, כי כל אותם דברים שהיו נחלת זכותו של אדם לפרטיות בחייו, ימשיכו להיות מוגנים גם לאחר מותו.

הפוסט השימוש בדמותו של ספי ריבלין המנוח כמשל הופיע ראשון בדן חי ברשת

חוק הקמת מאגר "אל תתקשרו אלי" התקבל לאחרונה בכנסת. על פי החוק, שהוא תיקון לחוק הגנת הצרכן, יוקם ברשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן מאגר צרכנים, שייאסר לפנות אליהם בשיחות שיווק. צרכן יהיה רשאי לבקש לרשום מספר טלפון במאגר, לשנותו או להסירו בכל עת. מנגד, עוסק או מי מטעמו לא יפנו לצרכן הרשום במאגר בפנייה שיווקית בשיחת טלפון, אלא במקרים שהוחרגו מתחולת החוק. חגיגה לצרכנים? לא בטוח.

הרעיון המקורי להקמת מאגר כזה נולד בארצות הברית. שם שכללו את המודל כאשר נקבע, כי על הרשות המסדירה (FTC) להקים 'מרשם סירוב', בו יכול להירשם כל מי שאינו מעוניין לקבל שיחות והודעות טלפוניות ובהמשך לכך נקבע איסור על משלוח הודעות בטלפון אל כל נמען שנרשם ב'מרשם הסירוב'. הרעיון להקים מאגר כזה עלה כבר כמה פעמים גם על שולחנו של המחוקק בארץ. הנושא נדון לעומק בפעם הראשונה ב-1996, כאשר הוסף לחוק הגנת הפרטיות פרק המשנה העוסק בדיוור ישיר. הצעה דומה עלתה שוב לדיון ב-2004, תולדה של הצעת חוק פרטית, וב-2007 כאשר נדון תיקון 40 לחוק התקשורת, הידוע בכיניו "חוק הספאם". בשלוש ההזדמנויות האלה הרעיון נדחה.

הדעות בעד הקמת המאגר מתמקדות בעיקר בפניות צרכניות שנעשות לאנשים מהשכבה המבוגרת באוכלוסייה. אלו, בהתאם למקרים שפורסמו, מתפתים להצעות שיווקיות ורוכשים מוצרים, שאין להם באמת כל צורך בהם. טיעון נוסף שדחף את החוק הוא הרצון להפסיק את המטרד שיש לכלל הציבור, על-פי הנטען, בשיחות השיווקיות.

מנגד עולה הטענה, שהקמת מאגר סירוב תשים את הקץ על השיווק הישיר בארץ. כאשר נדון "חוק הספאם" זו הייתה אחת הטענות, שלא להכליל בו גם שיחות טלפון אנושיות. בנוסף לכך, הבעייתיות במאגרי סירוב מהסוג הזה הינה הסכנה שפרטי הנרשמים ידלפו. מסיבה זו לא הוקם מאגר מרכזי שכזה בארה"ב, בכל הקשור לדואר אלקטרוני. ההתמקדות הייתה רק בהודעות דרך מערכת חיוג אוטומטית. ב-2004 נדחתה בארץ ההצעה בטענה, כי מאגר כזה לא יחלחל מספיק לתודעת הציבור ורק מעטים ייהנו מהיתרונות שהוא יכול לספק.

מבט על החקיקה בארץ מעלה, כי יש לא מעט דרכים על פי החוק הקיים כדי להתמודד עם שיחות שיווק מטרידות. חוק הגנת הצרכן, למשל, כולל סעיף האוסר על ביצוע פניות חוזרות ונשנות לצרכן או לבני משפחתו כדי לקשור עסקה, לאחר שהביעו, במפורש או במשתמע, את רצונם בפני הגורם הפונה כי יחדל מכך. דיוור ישיר טלפוני על פי חוק הגנת הפרטיות מחייב מתן אפשרות לנמען להסיר עצמו מרשימת הדיוור וקיימת אף חקיקה שעוסקת בהטרדה.

במציאות שבה עוסק יכול לפנות במסרונים או מיילים שיווקיים רק לצרכן שנתן לו לכך הסכמה מראש, דרך השיווק הטלפוני הייתה הכמעט יחידה לפנות ישירות לצרכן. זו הייתה גם הדרך לפנות אליו כדי לקבל הסכמה למשלוח הודעות שיווקיות ('ספאם'). חסימת הערוץ הזה תחנוק את השיווק הישיר כמט באופן מוחלט. זה הרי אסון לחברות שמתבססות על שיווק ישיר. לא בטוח שגם לצרכן זה תמיד טוב. לא מעט הצעות טובות הגיעו, בסופו של דבר, בטלפון.

במציאות שיש בה חקיקה ענפה שעוסקת בשיווק שיכול להיות טרדני, היה לכל היותר מקום להתמקד רק באוכלוסייה המבוגרת. שם זוהתה החולשה. ליתר הצרכנים היה מקום להניח להם להסתדר בעצמם. ריבוי התביעות בתחום ובכללן תביעות ייצוגיות לא מעטות מראה, שהם יודעים לעשות את זה טוב.

הפוסט הקמת מאגר 'אל תתקשרו אלי' – הסוף לשיווק הצרכני הופיע ראשון בדן חי ברשת

עוד על פי המתווה שהתקבל, צרכן יהיה רשאי לבקש לרשום מספר טלפון במאגר, לשנותו או להסירו בכל עת. מנגד, עוסק או מי מטעמו לא יפנו לצרכן הרשום במאגר בפנייה שיווקית בשיחת טלפון, אלא במקרים שהוחרגו מתחולת החוק. החוק השאיר אפשרות לפנות בפניה טלפונית למי שמופיע במאגר החדש. על מנת לפנות בפניה שיווקית לצרכן אשר נרשם במאגר, יש לקבל הסכמה מפורשת, שאינה טלפונית, מעוגנת בכתב ובנפרד, לבצע פניות שיווקיות בכלל – כאשר תוקף הסכמה זו הינו לשנה אחת בלבד, אז יש לחדשה.

הרעיון המקורי להקמת מאגר כזה נולד בארצות הברית. שם שכללו את המודל כאשר נקבע, כי על הרשות המסדירה (FTC) להקים 'מרשם סירוב', בו יכול להירשם כל מי שאינו מעוניין לקבל שיחות והודעות טלפוניות ובהמשך לכך נקבע איסור על משלוח הודעות בטלפון אל כל נמען שנרשם ב'מרשם הסירוב'. הרעיון להקים מאגר כזה עלה כבר כמה פעמים גם על שולחנו של המחוקק בארץ. הנושא נדון לעומק בפעם הראשונה ב-1996, כאשר הוסף לחוק הגנת הפרטיות פרק המשנה העוסק בדיוור ישיר. הצעה דומה עלתה שוב לדיון ב-2004, תולדה של הצעת חוק פרטית, וב-2007 כאשר נדון תיקון 40 לחוק התקשורת, הידוע בכיניו "חוק הספאם". בשלוש ההזדמנויות האלה הרעיון נדחה.

הצעת החוק עברה בכנסת בקריאה ראשונה ביום 14.9.2020 ואושרה לקריאה שנייה ושלישית על-ידי ועדת הכלכלה של הכנסת ביום 11.11.2020. שר הכלכלה והתעשייה יקבע הוראות בנוגע להקמת המאגר ולניהולו, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת. עסקים שיעברו על הוראות החוק יהיו צפויים לקנסות שינועו בין 25,000 ש"ח לעסקים קטנים ועד 45,000 ש"ח לתאגידים. הפרות חמורות יאפשרו הטלת קנסות גדולים יותר. בישיבותיה האחרונות הוסיפה ועדת הכלכלה כמה חריגים לחוק, שיאפשרו לעסקים להתקשר לצרכנים גם אם שמותיהם כלולים במאגר, כגון במקרים של עסקה מתמשכת ובנוגע לאותה עסקה בלבד. החוק ייכנס לתוקף בעוד כשנה וחצי.

הפוסט אושר חוק הקמת מאגר "אל תתקשרו אלי" הופיע ראשון בדן חי ברשת