התביעה נשוא הבקשה עניינה, כאמור, בטענה לפגיעה בפרטיות ובשם הטוב, תביעה שהוגשה באמצעות עורכי-הדין דן חי ורועי סננס ממשרד דן חי ושות'. התובעים הינם זוג מעורב, התובעת הינה יהודייה חרדיה לשעבר והנתבע הינו מוסלמי. השניים ביקשו לרכוש חופשה בחו"ל באמצעות הנתבעת (איסתא ישראל בע"מ) על-ידי נציגת שירות מטעמם, נתבעת נוספת. בתביעה נטען כי העובדה כי התובעים הינם זוג של יהודייה ומוסלמי לא מצאה חן בעיני הנציגה והיא העבירה פרטיהם לעמותה או שתיים, הנתבעות גם הן, על מנת שיפעלו להפרדת הזוג. העברת פרטיהם, נטען בכתב התביעה, הובילה לפגיעה חמורה בפרטיותם. עם הגשת התביעה האמורה, הוגשה על-ידי התובעים בקשה למתן צו איסור פרסום ובית המשפט נעתר לבקשה ונתן צו ארעי לחסות את פרטי התיק. לפני כחודש, הגיש כתב בעיתון גלובוס בקשה בהסכמת התובעים להסרה חלקית של צו איסור הפרסום, כך שזה יחול אך ורק על פרטיהם האישיים של התובעים ולא על כל פרטי התיק. הנתבעות התנגדו לבקשה בטענה כי יש לבחור או באיסור פרסום מלא או בפרסום מלא. מנגד, התובעים הגישו תגובה מנומקת מדוע יש טעמים מהותיים להשארת פרטיהם חסויים.

השופט גלעד הס קיבל את תגובת התובעים ונעתר לצו איסור פרסום חלקי, כאשר במלאכת האיזון בין זכות הפרטיות ואיסור לשון הרע לבין עקרון פומביות הדיון, קבע השופט כי קיימת "הצדקה של ממש לחסות את שמות התובעים בהליך". כמו כן, השופט קבע כי הפגיעה בציבור מאי פרסום פרטי התובעים אינה גבוה. בנוסף, מתקיימים שני התנאים למתן צו איסור הפרסום: ראשית, פרסום פרטיהם של התובעים יהווה פגיעה מוחשית ונוספת בפרטיותם. שנית, מדובר בפגיעה חמורה ונרחבת יותר מזו שנעשה להם בכתב התביעה. משכך, קבע השופט כי מתן צו איסור פרסום על פרטי התובעים הינו מוצדק וראוי, כאשר ברצון הזוג לשמור על פרטיותם, בייחוד בנסיבות המקרה. השופט הורה על הסרת צו איסור פרסום כללי של התיק, אולם שמות פרטי התובעים יוותרו חסויים ופסק כי הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות בסך של 4,000 ש"ח.

הפוסט השלום בהרצליה: איסור פרסום חלקי בלבד רק על פרטי התובעים הופיע ראשון בדן חי ברשת

לא בכדי כתב השופט גלעד הס בפסק-הדין: "הזהות העצמית של כל אחד מהפרטים בחברה הינה מאבני היסוד של החברה הדמוקרטית, וההתחזות לאדם אחר יש בה למעשה "לגנוב" את אותה זהות עצמית שפיתח הפרט לצורך שימוש בה על-ידי פרט אחר".

טל וינר הגיש את תביעתו, באמצעות עורכי-הדין דן חי, רועי סננס ושי דרעי ממשרד דן חי ושות'. התביעה הוגשה בעילת לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הטענה המרכזית בתביעה הייתה כי הנתבע התחזה לתובע באפליקציית ההיכרויות 'גריינדר' בפרופיל המכונה "בא מוצץ הולך 24". במסגרת הפרופיל, הציע התובע לגברים סוג מסוים של יחסי מין אוראליים ואנונימיים בחשכה ובאנונימיות מוחלטת. הנתבע יצר קשר עם אלמוני במסגרת האפליקציה, כאשר במהלך ההתכתבויות בין השניים ביקש אלמוני מהנתבע תמונה שלו. הנתבע בחר לשלוח תמונות ברורות של התובע – זהו האירוע המרכזי בפסק הדין ומכאן ההתחזות האמורה. הנתבע הודה רק בשלושה מקרים בהם עשה שימוש בתמונותיו של התובע במסגרת התקשרויות שנבעו מהפרופיל. המחלוקת בתביעה הייתה בשני מישורים עיקריים- מישור האחריות ומישור הנזק.

השופט גלעד הס קבע באשר לשאלת האחריות כי מתקיימים יסודות עוולת לשון הרע. לדבריו: "הצגת התובע כמי שמגיע בחשכה להעניק מין אוראלי לזר מוחלט, ומיד לאחר האקט מסתלק והולך, יש בה להשפיל ולבזות את התובע מבחינה אובייקטיבית". כמו כן, ייחוס ביצוע האקט לתובע באופן ספציפי, מהווה לשון הרע הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית. בנוסף, השופט קבע כי כאשר מדובר בתצלום של התובע כאשר הוא ללא חלק עליון, וזאת בהקשר של  השגת יחסי מין אוראליים מגבר זר- הרי שמדובר בפגיעה בפרטיות בשל הביזוי וההשפלה שבה נראה התובע בתמונה בצרוף ההקשר שבו נשלחה. עוד צוין, כאשר הנתבע השתמש במכוון בתמונת התובע על מנת לקיים יחסי מין, הרי שמדובר בשימוש בתמונת אדם לשם 'ריווח', ומכאן השופט קבע כי מדובר בהפרה מובהקת של פרטיות התובע. באשר למישור הנזק, השופט קבע כי בשל הצטברות הראיות, אי אמינות הנתבע והנזק הראייתי במחיקת התכתבויות באפליקציה, יש בהם על מנת לקבוע ברמת ההוכחה הנדרשת כי אכן היו מקרים נוספים מעבר לשלושת המקרים שהודה בהם הנתבע. בשקלול הפרמטרים לקביעת הפיצויים השופט עמד על כך שמדובר בפגיעה קשה וחמורה, היקף הפרסום החורג מאותם שלושת מקרים בהם הודה הנתבע, ומהצד השני התנצלות בזמן אמת, היקף מצומצם יחסית של הנחשפים לפרסום והעדרה של כוונה לפגוע, השופט פסק כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי כולל בסך של 100,000 ש"ח, 20,000 ₪ שכ"ט עו"ד ו-4,000 ₪ הוצאות.

[ת"א 11586-02-18 וינר נ' פלוני]

הפוסט התחזות לאחר באפליקציית ההיכרויות 'גריינדר' עלתה בשלום הרצליה ₪124,000 הופיע ראשון בדן חי ברשת

מדובר במחלוקת טעונה ומורכבת – תביעה אישית בהליך אזרחי של כל אחד משלושת התובעים, אשר מבקשים ליתן צווי עשה נגד כל אחת מהנתבעות (פייסבוק, יוטיוב וגוגל), ואת כל הנתבעים (אליעזר ברלנד והיועמ"ש) לחייב, יחד ולחוד, בסעד כספי בן לא פחות מ-500 אלף שקלים. הפגיעה נסובה בפרסומים בעמודי הפייסבוק ובערוצים בפלטפורמת הסרטונים ביוטיוב. פרסומים אלה מקימים, לפי הנטען, עוולות לפי חוק איסור לשון הרע, פוגעים בפרטיותו של אדם לפי חוק הגנת הפרטיות, מפרים צו של איסור פרסום ועוולות לפי חוק הגנת הצרכן.

השופט גיא הימן סילק במלואה את התביעה של תובעת 1 (עמותת טרון למען זכויות משתמשים ברשת) נגד כל הנתבעים, בקביעה כי אין לה כל מעמד בהליך זה. השופט ציין כי ישנו קושי המתעורר לפתחו של תובע יחיד להביע את ענינו האישי לפניהן של ערכות המשפט האזרחי, כאשר הכוח לקדם עניינים ציבורים חשובים בהליך אזרחי יוחד למוסד התביעה הייצוגית. באשר לשני התובעים הנוספים, השופט דחה את תביעתם לסעד של ציווי נגד הנתבעות וכן מלוא הנטען בעילות שאינן לשון הרע פגיעה בפרטיות והפרתה של חובה חקוקה – בקביעה כי בית המשפט נעדר סמכות. השופט הימן הבהיר כי בית המשפט נקרא כאן ליצור באמצעות הפסיקה, ואחר כך לאכוף, הסדר ראשוני בדין, שאין לו אחיזה בהוראה מסמיכה של חוק נתון או לפיו. לא נמצאה, לדעת בית המשפט, הוראה בדין המסמיכה את אותו לצוות על הנתבעות לאסור לחלוטין על אדם לעשות בפלטפורמות שלהן שימוש. השופט פסק כי הצווים האמורים פוגעים בחופש הביטוי באופן מובהק ופגיעה כזו לא תוכל להיעשות, אלא לפי הסמכה שבחקיקה ראשית. עניין הוא למחוקק לענות בו.

[ת"א 10859-02-20 עמותת טרון למען זכויות משתמשים ברשת נ' ברלנד ואח']

הפוסט השלום ת"א: אין סמכות בדין ליתן צו עתידי האוסר על אדם להשתמש בפלטפורמות אינטרנטיות בטענה להפרות דין צפויות הופיע ראשון בדן חי ברשת

התחושה המלווה בקשה של שומר בכניסה לחנות להציץ לנו לתוך התיק, הפכה מזמן להיות תחושה שגרתית במציאות הביטחונית שלנו. דומה שאיש אינו מפקפק בנחיצות הבדיקה הזו ואף יהיו כאלה שיבקרו את הדרך שבה היא נעשית ודווקא לחומרה. יגידו: "השומר הזה לא באמת בודק" ודברי ביקורת דומים.

אבל אם נעשה בדיקה כזו, של חיטוט אל תוך התיקים שלנו, גם בכיוון ההפוך, ביציאה מהחנות או מהקניון? זה כבר סיפור אחר. בדיוק כמו שהבדיקה בכניסה תתקבל בשיא השגרתיות, דומה שביציאה התגובה תהיה באופן קיצוני הפוכה. תגובה שאומרת, כי אין לחנות זכות לחטט ללקוח בתיק. למרות שזה אותו תיק עם אותה תכולה, רק הכיוון שונה – בדרך החוצה ולא פנימה. האם באמת יש הבדל? ואם יש, האם הוא באמת מצדיק תגובה אחרת?

ההבדל מתחיל, ללא ספק, בתחושה של הנבדק. אם בכניסה לחנות הוא מרגיש משתף פעולה עם ביטחון החנות והשוהים בה יחד אתו, ביציאה הדברים מתפרשים אחרת ובצדק. הבדיקה ביציאה הרי נועדה לבדוק אם היוצא לא גנב משהו מהחנות. פניה אליו לצורך עריכת בדיקה, במקום שבו רוב היוצאים אינם נבדקים, יכולה לעלות טענה של פגיעה בשם הטוב. טענה אפשרית אחרת יכולה לשלוח את הטוען אל חוק הגנת הפרטיות. שם נקבע איסור על בילוש והתחקות העלולים להטריד או כל הטרדה אחרת.

מהצד השני, אם יימצא כי יש ממש בטענות מהסוג הזה של פגיעה בשם הטוב או הפרטיות, תוכל החנות לטעון שעומדת לימינה אחת ההגנות שנקבעו בחוק ובמיוחד זו המדברת על פעולה שנעשתה מתוך עניין אישי כשר של הפוגע. החנות תטען שהיה לה חשד לחשוב שאדם מסוים גנב סחורה מהחנות, ולכן הייתה לה ההצדקה לערוך את הבדיקה בכדי להתגונן מפני גניבות.

מי יצא צודק? התשובה תלויה מאוד בנסיבות. ביוני 2006 נכנסה גברת בשם עפאף ח'טיב עם בנה לסניף של רשת H&O במרכז ביג בכרמיאל. לאחר עריכת הקנייה ועם יציאתם מן הסניף נתבקשה הגברת, על ידי השומר שניצב בפתח החנות, לפתוח את התיק. לטענתה, השומר עמד בכניסה לחנות וחסם את דרכה בידו "באופן פרובוקטיבי". גברת ח'טיב סירבה לפתוח את תיקה וביקשה להיפגש עם מנהל הסניף, אשר לדבריה הסביר לה כי אין היא צריכה להתנגד לבדיקה וכי הדבר אינו אמור להפריע לה אם היא בטוחה שלא עשתה דבר שאינו בסדר. גב' ח'טיב נעלבה מדברי המנהל ובתגובה רוקנה את תכולת התיק שלה על שולחנו, ואכן נתגלה כי כל החפצים בו שייכים למבקשת. כאן התחיל מסע של גב' ח'טיב בשלוש ערכאות משפטיות עד בית המשפט העליון. בכולם טענה לפגיעה בפרטיותה.

בית משפט השלום בחיפה, שהיה הראשון לדון בעניין, פסק כי בעצם הבקשה לא נגרמה לח'טיב הטרדה אחרת, כעולה בחוק ולא נפגעה פרטיותה. על ריקון התיק נפסק כי נעשה בהסכמתה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על פסיקת השלום. השופט יצחק עמית קבע שם: "אני נכון להניח כי חיפוש בתיק מהווה פגיעה בפרטיות, אלא שבמקרה דנן עדיין לא הגענו לחיפוש בתיק… לצורך הדיון, אני נכון להניח כי בקשה לפתיחת התיק מהווה פגיעה בפרטיות, אלא שחוק הגנת הפרטיות גם מעניק הגנות. במקרה דנן, לנוכח מכת הגניבות בחנות, ברי כי יש לחנות אינטרס לגיטימי להגן על עצמה מפני גניבות". בקשת רשות ערעור לעליון בתיק נדחתה אף היא. השופט יורם דנציגר קבע שם: "כלשעצמי, איני סבור כלל כי הבקשה שהופנתה למבקשת לפתוח את תיקה עולה כדי פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות".

שני מקרים דומים אחרים אירעו באותן השנים אך הסתיימו בערכאה הראשונה. המקרה הראשון היה של כרמלה לוי, אשר בבואה לצאת מסניף של רשת סופרפארם נדרשה להסכים לחיפוש בתיקיה ובגופה בטענה כי היא חשודה בגניבה. גב' לוי טענה שם לפגיעה בשמה הטוב, לאחר שהשומר בחנות הטיח בה כי היא גנבת. בית משפט השלום בראשון-לציון קבע שם בהקשר לכך, כי זכותה של חנות למנוע גניבות בתחומה, אך מנגד עליה לעשות כן תוך שמירה על כבודו של הלקוח: "גם מקום בו מתעורר חשד שמא נטל סחורה שלא ברשות, הרי שהבירור עמו צריך להיעשות בצורה מידתית, ומתוך נימוס וניסיון להימנע מהלבנת פניו ברבים". מקרה דומה אחרת הסתיים מעט אחרת, כאשר גב' גלית מחלוף טענה כנגד חנות לפגיעה, שנגרמה בדרישת המאבטח לרוקן תיק בפומבי לפני היציאה מחנות, בכדי לבדוק אם אין בו חפצים גנובים. בית משפט השלום ברמלה לא אהב את הדרך שבה נעשו הדברים, מצא בכך פגיעה בשם הטוב אך השית בגין כך פיצוי נמוך.

המסקנה העולה מכל המקרים שנדונו בפסיקה, יוצרת איזון. מצד אחד מותר לחנות לבדוק תיק של אדם ביציאה מהחנות, אך כדי לעשות זאת צריך להיות חשד סביר שאכן אותו לקוח גנב סחורה מהחנות. בהמשך הפניה צריכה להיות דיסקרטית, בסגנון "תוכל רגע לבוא איתי לצד" או דיבור ברמה של לחישה ממש, שהסובבים לא יוכלו לשמוע והעיקר לא לעורר תשומת לב הנוכחים בחנות, כדי שהלקוח הנבדק לא יוכל להגיש מבויש ומושפל. מותר, אם כן לבדוק, השאלה היא את מי ואיך.

הפוסט בדיקת תיקים ביציאה מהחנות: הכול שאלה של איך זה נעשה הופיע ראשון בדן חי ברשת

התובע הינו אדם פרטי אשר בחר להעלות פרסומים קשים וחמורים ביחס לאביו של אלאור עזריה בדף הפייסבוק שלו. הנתבע, הידוע בכינוי "הצל", הינו זמר מוכר אשר נוהג להביע את עמדותיו בהקשרים ציבוריים ואף מגדיר את עצמו "מבין מובילי הדעה הבכירים בישראל". בעקבות פרסומו של התובע, בחר הנתבע להגיב בפוסט פוגעני ומביש. לאחר-מכן, התחלו התכתבויות קשות בין התובע לנתבע בגין הפרסום ושליחת מכתב דרישת תשלום והתנצלות מצד ב"כ התובע, ואז התפרסם הפוסט השני של הנתבע מושא תביעה זו.

השופט אמיר לוקשינסקי גל קבע כי מדובר בפרסומים של 'מוביל דעה' ברשת האינטרנט ומיוחס אליו מאפיין מרכזי בהשפעתו בפועל על התנהגות הקהל שנחשף אליו. מצד אחד אין לדרוש מ"מוביל דעה", כמו הנתבע, לעמוד בסטנדרטים עיתונאיים של כלי תקשורת מסורתיים, ואולם מצד אחר כוח ההשפעה שצובר אדם שהוא 'מוביל דעה' כלפי התנהגות העוקבים שלוו, עשוי להצדיק הכרה במגבלות נוקשות יחסית על פרסומיו, מעבר לאלו החלות על אדם מן השורה, שאינו עוסק בדרך קבע בהשמעת התבטאויות ואינו נהנה מקהל מאזינים המושפעים מעמדותיו. השופט הבהיר כי היותו של המפרסם 'מוביל דעה' עלולה להעצים את השפלת מושא הפרסום, ולהגביר את הסיכון של פגיעה לא מידתית. כל זאת, בפרט כאשר מדובר במצב של פערי כוחות מהותיים בין 'מוביל הדעה' לבין מושא הפרסום שהוא אדם פרטי, שעמדותיו אינן מעוררות עניין ציבורי של ממש ובהתאם הטעמים שביסוד חופש הביטוי כלפיו אינם מתקיימים. במקרה זה השופט פסק כי הנתבע חרג מתחום הסביר, וזאת מאחר שהוא גרם לביוש חסר פרופורציה של התובע, הגם שהתבטאויות התובע הן כאלו שיש להתבייש בהן. בנוסף, לגבי הפרסום השני לא הוכח כלל שמדובר בלשון הרע וביחס לרכיב הפגיעה בפרטיות נפסק, לגבי שני הפרסומים, כי התובע לא פירט באופן סדור היכן טמונה הפגיעה.

ת"א 47698-02-17

הפוסט מעמדו של מוביל דעה ברשת – השלום בפ"ת מנסה לעשות סדר הופיע ראשון בדן חי ברשת

ביום 29.3.18 הגישה ליזי דלרוצ'ה, ראש המועצה המקומית בגני תקווה, תביעת לשון הרע נגד שחר יניב בבית משפט השלום בפתח תקווה. התביעה הוגשה בעקבות פרסום בעיתון מקומי בשם "עיתון תנועת "כוח לשנות" בראשות יניב שחר".

הנתבע טען כי מדובר בתביעת השתקה שנועדה לשלול את זכותו להביע את התנגדותו כנגד התובעת במסגרת הזכות לחופש הביטוי, וכן למנוע ממנו להתמודד מולה באופן לגיטימי, לקראת מערכת הבחירות הסמוכה למועד הפרסום. בנוסף טען כי יש להחיל את הגנת האמת בפרסום, וכן כי עומדת לו הגנת תום הלב.

הפרסומים האמורים כללו מלל המייחס לנתבעת מינויים לא כשרים, מכרזים תפורים, ניהול חובבני ועוד. יתרה מזאת, כלל הנתבע בפרסומיו קריקטורה בה נראית דמותה של התובעת לצד דמות שטנית, וכן קריקטורה של הנתבעת ישובה ברכב יוקרה הנישא על גבם של אנשים כפופים.

השופטת מרים קראוס קבעה כי פרסום שמטרתו להשפיל או לבזות ייחשב ללשון הרע, אף אם היה הפרסום אמת, ללא חשיבות למניע או לכוונה שמאחורי הפרסום. השופטת דחתה את טענת הנתבע כי הזכות לחופש הביטוי גוברת מול הזכות לשם טוב, כשמושא הביקור הוא איש ציבור. לעמדתה אינטרס ציבורי ראוי הוא כי תוצג ביקורת בדרך לגיטימית וראויה ולא דרך השפלה וביזוי. כמו כן, דחתה השופטת את טענת הנתבע כי עומדת לו הגנת אמת בפרסום. זאת לאור העובדה כי הנתבע לא הוכיח נכונות עובדתית בפרסומיו המייחסים לתובעת כשלים ו"קומבינות" על חשבון הציבור.

לבסוף השופטת קראוס פסקה כי התובעת הוכיחה כי קמה לה עילת תביעה מכוח עוולת לשון הרע, וכי אכן התקיים פרסום כאמור. משבוצע פרסום "לשון הרע" ואין למפרסם הגנה, יהיה על בית המשפט לקבוע את שיעור הפיצוי הנדרש. חוק איסור לשון הרע קובע כי פיצוי לפי חוק זה לא יעלה על 50,000 שקלים ללא הוכחת נזק. ברם, אם הוכח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום המצוין לעיל. בעקבות כך, קיבל בית המשפט את התביעה במלואה וחייב את הנתבע בסכום של 75,000 שקלים וכן הוצאות משפט בסך 10,000 שקלים.

תא"מ (פ"ת) 68702-03-18

הפוסט השלום פ"ת: לשון הרע בזדון נגד ראש מועצת גני תקווה הופיע ראשון בדן חי ברשת