במרכזו של פסק-הדין נשוא הערעור נדונה שאלת ניהולה של "חקירה פרטית" שערך המשיב במקביל לחקירה שהתנהלה במשטרה בעקבות תלונתו. במסגרת זו הודה המשיב, בין היתר, שהוא השתמש במחשבי המשטרה (אליהם הייתה לו גישה מכוח תפקידו) לצורך איתור נתונים של המערער; ביצוע צילומים ללא הסכמה וכל זאת תוך שימוש בקטנוע משטרתי; ניסיונות איתור עצמאיים מצידו במספר פארקים ועוד. עוד הוכח בבית המשפט קמא שההטרדה מצאה את ביטויה בתגובות שיזם המשיב בשיטת "גזור והדבק" בעמוד הפייסבוק שרלוונטי למאבק הציבורי, שהמערער היה מבין העומדים בראשו בזמנים הרלוונטיים. בית המשפט השלום בפתח תקווה פסק למערער פיצוי בסכום של 50,000 ש"ח ומכאן הערעור לבית המשפט המחוזי.

השופטות במחוזי מיכל נד"ב, חנה קיציס ומרב בן ארי קבעו, כי פסיקת בית משפט השלום היא על הצד הנמוך. זאת, מפאת הסכמתן לקביעת בית משפט שלום בדבר התנהלות המשיב המעוררת סלידה באשר לאופן ניהול חקירה עצמאית ומקבילה תוך ניצול  משאבי המשטרה. מעבר לכך שההתנהלות היא פסולה, היא אף עשויה להוביל בעצמה לשיבוש הליכי החקירה של הרשות המוסמכות ולפגיעה באמון הציבור. בכך, בהתחשב לכל הממצאים שנקבעו, ובעוולות שביצע המשיב כלפי המערער במשך תקופה ממושכת ופסקו בנסיבות העניין למערער פיצוי גבוה יותר בסך 80,000 ₪.

עא (מרכז) 36826-10-19

הפוסט המחוזי בלוד: פיצויים גבוהים לאור הטרדה עקב חקירה פרטית הופיע ראשון בדן חי ברשת

סעיף 30א לחוק התקשורת, הידוע בכינוי 'חוק הספאם', מקנה לנמען את הזכות, גם לאחר שנתן הסכמתו לקבלת דברי פרסומת מהמפרסם, להודיע בכל עת על ביטול ההסכמה על-ידי משלוח "הודעת סירוב". גופים רבים השולחים הודעות פרסומיות אלו, נוהגים לצרף להודעה קישור שלחיצה עליו מובילה לעמוד, שבו יכול הנמען לציין את סירובו לקבל הודעות נוספות. האם יש בקישור כזה כדי לענות על הדרוש בחוק? התשובה לכך אינה חד-משמעית. פסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזי הותירו בלבול בתחום.

עתה באה השופטת ריקי שמולביץ מבית המשפט המחוזי מרכז ומנסה לעשות סדר, כאשר היא קובעת, כי צירוף קישור לדבר הפרסומת אינו בין הדרכים המנויות בחוק למשלוח הודעת סירוב. לדעתה "אין להטיל על הנמען את הנטל לבחון את מידת אמינותו ומהימנותו של קישור הנשלח אליו" ומכאן קביעתה.

עוד קובעת השופטת שמולביץ כי אכן, אין לקבל את העמדה לפיה משלוח הודעת סירוב "בדרך בה שוגר דבר הפרסומת" משמעה בהכרח לחיצה על לחצן "השב" לכתובת ממנה נשלח הדוא"ל. ברם, על המפרסם לספק לנמעניו כתובת אינטרנט תקפה למשלוח הודעות סירוב שתגענה אליו.

[ע"א 16321-03-20 עקיבא נ' טרווליק בע"מ ואח']

הפוסט המחוזי מרכז: קישור בהודעת 'ספאם' אינה הדרך שנקבעה בחוק למשלוח הודעת סירוב הופיע ראשון בדן חי ברשת

ההצעה הוגשה על-ידי ח"כ תמר זנדבר (מר"צ). בהצעה מנמקת ח"כ זנדברג כי "כבודו של אדם הוא אחת הזכויות המוגנות בחקיקה הישראלית באופן נרחב. בשל כך אוסרת החקיקה אפליה ולשון הרע מטעמים שונים ומגוונים, הנוגעים לנסיבות אישיות ומשפחתיות, לגורמים שבשליטת האדם או שאינם בשליטתו".

בהמשך לכך נומק: "ביזוי והשפלת אדם בשל השמנה (אשר לרוב מתבטאת באפליה בשל השמנת יתר), היא תופעה פסולה, שבמסגרתה נתפס האדם בעל המשקל העודף כבעל תכונות שליליות נוספות, כגון עצלות, היעדר שליטה עצמית או היעדר כוח רצון. התפיסה הסטראוטיפית של כבדי משקל משתקפת גם בתרבות הפופולרית, כאשר ה"שמנים" בסרטים או בתוכניות טלוויזיה הם הנלעגים וחסרי המזל. תופעה זו מובילה לפגיעה קשה באנשים כבדי משקל, בקבלה או בקידום בעבודה, בכניסה למקומות ציבוריים וכן להשמתם ללעג כדבר שבשגרה".

הצעת החוק מבקשת לתקן את התופעה של ביזוי אדם בשל משקלו, באמצעות הגנה על כבדי משקל במקומות שבהם החקיקה מגנה על אוכלוסיות אחרות שנתפסו כזקוקות להגנה מטעמים דומים. מכאן ההצעה מוסיפה להגדרה של לשון הרע גם את ההגדרה של ביזוי אדם בשל משקלו.

הצעות חוק זהות הונחו על שולחן הכנסת העשרים על ידי חברות הכנסת תמר זנדברג וזהבה גלאון ועל ידי חברות הכנסת יפעת שאשא ביטון ותמר זנדברג, ועל שולחן הכנסת העשרים ושתיים על ידי חברת הכנסת תמר זנדברג.

הפוסט גם לשמנים יש שם טוב. הצעת חוק בעניין על שולחן הכנסת. הופיע ראשון בדן חי ברשת

השדרן נתן זהבי הגיש תביעת דיבה נגד העיתונאית הדס שטייף בגין 13 פרסומים שנעשו על-ידה באמצעי תקשורת שונים, במסגרתם הובא סיפורן של נשים שהתלוננו על התנהגותו  כלפיהן העולה, כפי גרסתן, כדי הטרדה מינית. התביעה התקבלה ונפסק כי העיתונאית חויבה בסך של 390,000 שקלים בתוספת שכ"ט והוצאות משפט, מאחר שבית המשפט דחה את טענות ההגנה של העיתונאית, והן: הגנת האמת בפרסום, הגנת תום הלב ופעלה מכוח חובה חוקית, מוסרית או חברתית בפרסום. העיתונאית לא עמדה ברף הראייתי הנדרש להוכחה ביחס לכל הפרסומים, ופרסומים אלו לוקים בפרסום לשון הרע. מכאן הגישה ערעור לבית משפט המחוזי.

המערערת טענה כי יש להחיל את הגנת האמת כאשר היא פרסמה עדויות של נשים שהתקבלו אצלה, ועדויות אלה לא נסתרו. בנוסף, נטען כי היא לא הוסיפה לעדויות את פרשנותה הסובייקטיבית אלא הביעה את דעתה. ובכל מקרה, הפרסומים שפרסמה חוסים תחת הגנת תום הלב וכי עומדת לה הגנת "העיתונות האחראית".

השופטת יהודית שבח, ראש ההרכב במחוזי בתל-אביב, פסקה כי על ארבעת הפרסומים בעניין ארבע נשים, ככל שאלו מתייחסים לאמירות מפי העדות בלבד וללא תוספות, פרושה הגנת האמת בפרסום. השופטת קבעה כי התנהגותו של השדרן ביחס אליהן מטילה עליו כתם מכוער בכל הנוגע להתייחסותו לאותן נשים, המחייב הפחתה בשיעור הפיצוי, עוד לפני שניתנה התייחסות להתנהלותה העיתונאית של המערערת. כמו כן, דחתה השופטת את טענת המערערת לפיה התנהלותה חוסה תחת 'החובה העיתונאית', ואת הטענה כי האמירות שלה בדיווחים מהוות "הבעת דעה". המערערת אף לא אמרה אמת בבית משפט השלום, וההשלכה היא חוסר יכולת לעתור להחלת תום הלב בפרסומיה.

קיימת התנגשות בין חופש הביטוי לבין הזכות להגנה על השם טוב, ובפרט ביחס לאמות המידה בהן נבחנת הגנת האמת בהקשר לעיתונות האחראית. לבסוף השופטת שבח קבעה כי הערעור מתקבל באופן חלקי על דרך הגנת האמת על ארבעת הפרסומים שהוכחו. משכך, הופחת סכום הפיצוי הכולל שנפסק על-ידי בית משפט קמא (420,000 ₪) לכדי שליש.

עא (ת"א) 69724-05-19

הפוסט תביעת לשון הרע של זהבי נגד שטייף: המחוזי בתל-אביב קיבל חלקית את הערעור הופיע ראשון בדן חי ברשת

השופטת אסתר נחליאלי-חיאט קבעה במסגרת פסק-הדין כי "נוהל רישום ההערה הוא נוהל לגיטימי ואחד מהכלים בהם נעזרים הבנקים לניהול סיכונים. הנוהל נועד לאפשר לבנק לשמור מידע רלוונטי על לקוח, לצורך זיכרון ארגוני, והוא משמש ככלי עזר לגיטימי לקבלת החלטה מושכלת, על רקע התנהלות הלקוח בעבר ורמת הסיכון שהבנק מזהה בהתנהלות זו".

בהמשך פסק-הדין מציינת השופטת נחליאלי-חייט ביחס למדיניות סימון הלקוחות הבעיתים: "חשיבות המדיניות מקבלת משנה תוקף לאור ריבוי סניפים של הבנק, והאפשרות שיש לכל לקוח לפנות למספר סניפים במקביל. הבנק נדרש לסנכרן במידע הקיים בסניפיו השונים, כדי שפקיד בסניף פלוני יוכל לקבל החלטה מושכלת בעניין לקוח שאינו מוכר לו, שהתנהל כבר בעבר מול סניף אחר של הבנק… מדובר בהתנהלות כלכלית ראויה ונכונה, שהרי לבנק כגוף עסקי, יש אחריות כלפי בעלי המניות וכלפי כלל לקוחותיו. אין לצפות כי הבנק ייתן ללקוח שירות ללא בדיקה; אין לצפות כי הבנק ימנע מלשמור מידע הנוגע להיסטוריה רלוונטית להתנהלות הלקוח; ואין לצפות כי הבנק יתעלם ממידע רלוונטי שנשמר במאגריו בקשר ללקוח בלי לבחון את הרלוונטיות של המידע על שירותים שמבקש הלקוח".

לדעת השופט נחליאלי-חייט לקוח של בנק צריך לצפות כי לבנק יהיה זיכרון ארגוני ביחס אליו. "סביר בעיני שלקוח המתקשר עם הבנק בקשר ארוך טווח צופה כי למערכות הבנק מידע היסטורי על פעולותיו הפיננסיות ועל פעולות הנוגעות למערכת היחסים בינו לבין הבנק. סביר בעיני כי הבנק צריך לשמור במחשביו את המידע כי בעבר נאלץ הבנק למשל למחוק חובות של לקוח, או כי הצ'קים שלו חזרו, או כי הבנק נאלץ להגיש תביעות נגד אותו לקוח… אני גם סבורה כי לקוח סביר יודע, ולמצער צריך לדעת, כי הרקורד שלו בבנק השאיר עקבות, וכי העקבות נשמרו, כדי שהבנק ישתמש במידע זה ויאפשר לו לקבל החלטות מושכלות בעניינו".

ביחס לחובת הבנק לאפשר ללקוח לעיין במידע הנדון בעניינו, קבע בית המשפט כי מרגע שהבנק מסרב לתת שירות, חלה עליו חובת גילוי כלפי הלקוח: "הלקוח שמסומן ליד שמו הערת 'טעון בדיקה', ושהבנק מסרב לתת לו שירות כן יקבל את כל המידע המהותי שבגינו סירב הבנק ליתן לו את השירות. ממילא קיומה של ההערה שרק הסבה את תשומת לב הבנק לתת את הדעת להתנהלות הקודמת של הלקוח אינו רלוונטי ללקוח, מה שרלוונטי הוא הסירוב…".

השופטת נחליאלי-חייט אף הרחיקה לכת וקבעה בנוסף לכך: "אני לא רואה פסול בכך שהבנק ירשום בזיכרון הארגוני שלו כי לקוח הגיש תביעה/ות נגד הבנק. אני סבורה כי לא ניתן לקבוע באופן גורף כי רישום במקרה זה אינו לגיטימי, או כי פעולה זו חורגת מאמות מידה תקינות של דיני הבנקאות. כל עוד המניעים לרישום ההערה סבירים ומטרתם לשמר מידע רלוונטי בתוך הארגון לשם קבלת החלטות המצויות בליבת הפעילות של הבנק, נראה כי קיים היגיון עסקי בכך שהבנק ישמור בזיכרון הארגוני מידע על "פרופיל" הלקוח ודפוסי הפעולה שלו."

(ת"צ 25737-02-15)

הפוסט המחוזי ת"א בקביעה תקדימית: בנק יכול לסמן במאגרי המידע שלו לקוח כ"טעון בדיקה" הופיע ראשון בדן חי ברשת

לב המחלוקת בשלב אישור הבקשה נסוב סביב השאלה, האם בזק הפרה את הוראותיו של סעיף 30א לחוק התקשורת, כששלחה מסרונים ללקוחותיה בתום שיחות שירות שהתקיימו בינם לבין נציגי השירות שלה במוקד. המסרונים הציעו ללקוחות להיעזר באתר "בזק שלי" בפעולתם מולה.

נוהל השירות של בזק פעל כך שלקוח אשר פנה על מנת לקבל שירות טלפוני, נתקל במענה אוטומטי שהושמע טרם הלקוח שוחח עם נציג השירות, ובו הוא התבקש להזין את מספר הטלפון שלו. לאחר שמיעת ההודעה היה הלקוח יכול להקיש את מספר הטלפון הסלולרי שלו, אך אף אם לא עשה זאת הועברה השיחה לנציג השירות.

התובעים טענו כי מי ששמע את המענה האוטומטי היה עלול להבין בטעות, שאם לא ימסור את מספר הטלפון הנייד, שאליו אין לבזק קשר, לא יזכה לשוחח עם נציג השירות. כמו כן, טענו התובעים כי האתר אליו המסרון מפנה, מעודד את הלקוח להוציא כסף ובכך מהווה 'דבר פרסומת', וכי לא הועמדה לפניהם האפשרות לדרוש שהמסרון לא יישלח אליהם שוב.

בזק מצידה טענה כי היא רואה במסרון הודעה משלימה לשיחה עם מוקד הטלפון שנועדה לתת שירות ואינפורמציה ולהקל על הלקוחות, ומכאן שלא הפרה את ההוראות שבחוק התקשורת.

השופטת שושנה אלמגור קבעה כי פניית הלקוח למשיבה הייתה לקבלת שירות אך לא לרכישתו או לרכישת מוצר, ואף לא היה זה משא-ומתן על רכישה כזאת. כמו כן קבעה כי לא היה במענה האוטומטי כדי להבהיר שמספר הטלפון ישמש גם למשלוח דבר פרסומת. עוד קבעה השופטת אלמגור, כי על אף שהמסרון נראה שירותי בעיקרו, בכך שהוא מפנה לאתר של בזק, הרי שבאתר יכול הלקוח אף לשדרג חבילות או לרכוש ציוד. משכך סיכמה השופטת אלמגור: "יש לראות במסרון דבר פרסומת אשר בכוחו לעודד בעקיפין את הלקוח להוציא כסף מכיסו גם אם הלקוח אינו תופס זאת כך".

משכך, לדעת בית המשפט הוכח באופן מספק בשלב זה של ההליך כי המסרון שנשלח ללקוחות הוא דבר פרסומת כהגדרתו בחוק, ולכן ניתן לקבוע שקיימת אפשרות סבירה כי בשלב הבא ייקבע שנגרם לתובעים ולאנשים נוספים נזק בר פיצוי ואישר את הבקשה לתובענה ייצוגית.

הפוסט המחוזי בת"א שולח אזהרה לשולחי המסרונים ה"שירותיים" הופיע ראשון בדן חי ברשת