על-פי פסיקה שניתנה לאחרונה בבית הדין לעבודה בארץ, נקבע כי מעביד אינו יכול לנצל את העובדה שעובד שכח את דף הפייסבוק שלו פתוח במקום העבודה כדי לקרוא תכנים שהעובד כתב על ה’קיר’ שלו אשר נועדו לפרסום רק לחבריו. זאת למרות שבתכנים האלו השמיץ העובד את המעביד, וזה האחרון רצה להשתמש במידע כדי לפטר את אותו עובד.
מעבר לקביעה המשפטית המעניינת, מעלה הפסיקה הזו שאלה ערכית: איך עובד שמפרסם תכנים שנועדו לכאורה רק לחבריו שוכח את דף הפייסבוק שלו פתוח, לעיני כל, ולמה הוא משמיץ שם את המעביד, כמו חופר לעצמו את הבור תחתיו?
העובד ההוא אינו לבד. כאשר אדם מעלה מידע לאחת הרשתות החברתיות ברשת, בדרך כלל ראייתו היא לטווח קצר. המחשבה מכוונת, במרבית המקרים, אל עבר החברים שיראו את הפוסט או את התמונה בטווח הזמן המיידי ויסמנו ’לייק’. עם זאת, לטווח הארוך, חודשים או אפילו שנים מאוחר יותר, יוכלו עדיין לראות את המידע הזה גם הבוס של אותו אדם, זה שהוא הלך להתראיין אצלו כדי לעבור מקום עבודה, החברים מהעבודה, הקולגות, הלקוחות וכל מי שנשכח על-ידי העובד אי שם לפני שנים, כשלא חשב לאן זה יתגלגל.
אין זה מפליא אם כן, שמחקר שנערך בישראל לאחרונה מגלה כי רמת המודעות של הישראלים למה שקורה למידע המצוי עליהם ברשת נמוכה. כך למשל, נמצא כי 40 אחוז מבעלי ההכנסות הגבוהות נוהגים למסור מידע לרשת באופן חופשי. מחצית מהנשאלים טענו כי הם מודעים לכך שגופים מסחריים אוספים עליהם מידע ועושים בו שימוש מסחרי, וכל זאת למרות ש-75 אחוזים טענו כי הם מודעים לכלים שעומדים לרשותם כדי לשמור על פרטיותם.
גם בנושא אבטחת המידע האישי נמצאנו חלשים באותו מחקר. מסתבר כי העובד ההוא עם דף הפייסבוק הפתוח אינו לבד. כך נמצא כי 53 אחוזים מהנשאלים לא החליפו סיסמה במייל מעולם ו-61 אחוזים לא השתמשו מעולם באופציית הגלישה הפרטית בדפדפן.
מה זה אומר עלינו? האם המחקר הזה מראה שפשוט לא אכפת לנו מה קורה עם המידע שלנו? האם הוא גם מראה שלא מפריע לנו שהדף שלנו ברשת החברתית, נניח, ייפרץ ומישהו יעשה שם כבשלו? ולמה מרבית האנשים בארץ לא עושים דבר בעניין כדי לשמור על הפרטיות שלהם? על מי בדיוק מרבית האנשים סומכים כשהם מפקירים את המידע של עצמם ואת פרטיותם?
אם היו ממשיכים במחקר היו מגלים שבעת צרה, אנשים מאוד כואבים את הפרסומים המיותרים עליהם ברשת. גם מעט פסקי הדין שניתנו בארץ בסוגיה מראים כי אדם חרד מאוד לפרטיותו רק כאשר הוא מבין את גודל הצרה. כך קרה גם במקרה של אותו עובד ודף הפייסבוק שלו. אבל המרחק גדול עוד יותר עד שאנשים מבינים, שאת המידע שהם מעלים ברשת יכולים לאסוף גופים מסחריים ולהשתמש בו לצרכיהם. פסיקה של בית המשפט המחוזי, כבר לפני מספר שנים, קבעה שכל תוכן שאדם העלה לרשת ללא הגבלת היקף הפרסום, מותר לעשות בו שימוש.
אין ספק שהבעיה המרכזית של הגולשים היא שהם לא מודעים או לא רואים את התמונה הכוללת. אין ממש בפיסות מידע קטנות המפורסמות מדי פעם, כל אחת כשלעצמה. אבל חשוב לזכור שבסופו של דבר, כל פיסות המידע האלו שהתפרסמו לאורך חודש, שנה או יותר, יוצרות פרופיל מפורט של המפרסם אותן, ומציירות תמונה שלמה של חייו. תמונה שחשופה לכל דורש, ממעסיקים פוטנציאלים ועד לגורמים עסקיים ואפילו, חלילה, עברייניים. המחקר הזה מוכיח שאזרחי ישראל לא מודעים לחגיגה שנעשית על חשבון המידע האישי ביותר שלהם ולא עושים מספיק כדי למנוע אותה.
אין ספק שבהעדר שינוי, כולנו נמצא את עצמנו תחת הזכוכית המגדלת של ה’אח הגדול’. הפתרון הוא בחינוך נכון להתנהגות ברשת, אבל גם בחקיקה שתסדיר באופן ברור יותר את המותר ואת האסור, מבחינת הגולשים ובעיקר מצד אנשים או גופים המבקשים להשתמש במידע אישי המפורסם ברשת. בזמן שבאירופה ממשיכים לשכלל מדי יום חקיקה מתקדמת בתחום, באופן שמגן על האזרחים מצד אחד, ומאפשר את השימוש הלגיטימי בו על-ידי גופים ורשויות מן הצד האחר, החקיקה בישראל בתחום אינה קיימת ואינה מתייחסת לשאלות נכבדות שמעלה פרסום המידע האישי ברשת. אין ספק שאם המחוקק יתעורר לומר את דברו בעניין, נתעורר גם אנחנו ונפנים דרכי התנהגות זהירות יותר.
