האם ניתן לתבוע את התאגיד האמריקאי הענק אפל בישראל? בית המשפט המחוזי בתל-אביב השיב על כך לאחרונה בחיוב ודחה את בקשת התאגיד, להורות כי יש להגיש את התביעה נגדו מעבר לים באירלנד או ארצות-הברית.
הרקע להחלטה הינה בקשה להכיר בתביעה כייצוגית שהוגשה בישראל בספטמבר 2019 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד אפל ארה"ב ואפל אירלנד. כדי למסור כתב תביעה לנתבע זר בחו"ל, יש לקבל מבית המשפט "היתר המצאה מחוץ לתחום" או שניתן לבצע את ההמצאה דרך מורשה של הנתבע בישראל. אפל ניסתה להתנגד לכך בטענה, כי יש לתבוע אותה במגרשה הביתי, אי שם מעבר לים. השופטת רחל ערקובי דחתה את הבקשה וביקרה את רצונה של החברה: "למען היעילות, הן מבחינת זמן שיפוט, הן מבחינת הוצאות והן מבחינת תועלת – על אותם תאגידים לשקול להתגונן במסגרת ההליך העיקרי ולעניין ההמצאה לבחון היטב באם אכן יעיל להקדיש משאבים ניכרים בסוגיית ההמצאה, כאשר ההגינות הבסיסית מחייבת מתן במה לצרכנים הפרטיים למול חברות הענק".
השאלה שמעוררת ההחלטה הזו היא מה יקרה במצב הפוך, בו תאגיד ישראלי יתבע בארצות הברית, נניח, על-ידי גולש שביקר באתר האינטרנט שלו? האם אז תתנהל התביעה שם, בדיוק לפי אותו הגיון?
התשובה לשאלה הזו מקשה על פעילות חברות, שיש להן אתרים שמושכים גולשים גם מחוץ לגבולות המדינה. בעולם הגלובלי של ימינו, חברה המעלה אתר שנצפה בכל מקום בעולם, אינה יכולה לצפות מהיכן תבוא התביעה הבאה נגדה. לכאורה, אם חברה כזו רוצה לבטח עצמה כנגד תביעות אפשריות, היא צריכה ביטוח שיכסה אותה בכל פינה על הגלובוס. תוצאה בהחלט בלתי סבירה.
בעולם שקדם למציאות הטכנולוגית של ימינו, תובע היה יכול לתבוע חברה בעיקר במקום מושבה או המקום שבו התרחשה העילה נשוא התביעה. חברה ידעה היכן היא פועלת והייתה יכולה לכלכל את צעדיה בהתאם. אלא שבתקופה הדיגיטלית של ימינו, כשניתן לצפות ולבצע פעולות בכל אתר מכל מקום, הלוגיקה הזו השתבשה. בתי משפט בארץ ובעולם קבעו שוב ושוב כי בעידן הגלובלי, שבו רשת האינטרנט הינה אחד מביטויו הבולטים, לא בהכרח יש לדבוק בגישה לפיה 'הולך התובע אחר הנתבע', כפי שהיה בעבר. הטענה היא כי בעולם שמהווה 'כפר אחד גדול', ציפייתו הסבירה של צד המקיים קשר עסקי עם אדם המתגורר בארץ זרה, צריכה להביא בחשבון את האפשרות שייתבע לדין על ידי אותו אחר במקום מושבו של האחר, קל וחומר בכל הנוגע לשימוש ברשת האינטרנט.
יותר מכך. בהתאם למצב המשפטי שנוצר, למעשה כל משתמש ברשת האינטרנט צריך לצפות, בגדר אותה 'ציפייה סבירה', כי הוא עשוי להיתבע לדין בכל אחת מארצות העולם בהן הוא מקיים את פעילותו העסקית ברשת בגין שימוש הנעשה בה העולה כדי מעשה עוולה, לרבות ובמיוחד במקום מושבו של הנפגע, כאשר זהותו ברורה וידועה לו.
גם בעולם פסיקות של בתי משפט בעוולות "Cross Border" המתבצעות באמצעות רשת האינטרנט, קבעו כי לנפגע קמה הזכות להגיש את התביעה דווקא במדינתו ולא "ללכת אחר הנתבע". המצב הזה מעורר כמה שאלות. תחילה האם המצב המשפטי הזה ראוי? ושנית – איך והאם ניתן לשנות אותו ומה ניתן לעשות כדי לצמצם את החשיפה ובעיקר את חוסר הבהירות?
אין ספק שהתוצאה המאפשרת לתובע בגין עוולות ברשת האינטרנט לתבוע במקום מושבו, הגיון רב. אדם פועל ברשת ונפגע, אינו צריך למצוא עצמו בתחילתו של מסע ארוך וקשה בניסיון להגיש תביעה כנגד מי שפגע בו. אך יש לנסות לגדור את המצב ולקבוע לו סייגים. כאלה יוכלו לקבל משמעות, אם תושג אמנה בינלאומית בנושא, שכן בחקיקה ישראלית לבדה לא יהיה די. ראוי יהיה לקבוע באמנה כזו, כי אתר שקובע מראש שהוא מיועד לפעילות רק במדינה מסוימת, לא יהיה חשוף לתביעה במקום אחר, רק בגלל שמישהו גלש בו ממקום מושבו המצוי בארץ זרה. יתרה מכך, אתר שכתוב רק בשפת מדינת המוצא, למשל כזה הכתוב בשפה העברית בלבד ללא תרגום לאנגלית, יוכל לטעון כי הוא פונה רק לישראל ולא לישראלים מעבר לים, ושאף במקרים בהם בוצעה פעולה, כמו הזמנה אינטרנטית, על-ידי ישראלי המצוי מעבר לים – לא יוכל להגיש המזמין תביעתו במקום מושבו.
תקנות הגנת המידע האירופאיות (ה-GDPR), למשל, קובעות את תחולתן על גורמים מעבר לגבולות היבשת הפועלים ברשת, רק אם כיוונו את הסחר או הפרסומים לתושבי האיחוד האירופאי או פעלו ביחס אליהם, כמו ניטור הגלישות שלהם לטובת פרסום ופעולות דומות. בדין הזה הגיון רב וראוי היה להחיל אותו על כל פעילות אינטרנטית בעולם בכלל. כך אתר שיבוא להגדיר את הסיכונים שלו וירצה לבטח עצמו, לא יצטרך לרכוש פוליסה, שמכסה אותו בכל העולם במחיר, שאולי מכשיל מראש את היכולת לבטח את פעילותו.
