פרסום שנעשה לאחרונה מגלה, כי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שוקל לתובע אזרח על פגיעה בשמו הטוב. האזרח, יואב סאלם בן ה-56, תושב שכונת כפר שלם בתל-אביב, שיתף בעמוד שלו בפייסבוק, לפי הנטען, פרסום הפוגע בראש הממשלה ובני משפחתו.
השאלה הראשונה שמעלה הפרסום הזה, היא האם ראש ממשלה יכול לתבוע אזרח על פרסום בפייסבוק. בעניין הזה התשובה ברורה – ראש הממשלה יכול לתבוע בדיוק כמו שכל אזרח אחר יכול. אבל אם לראש הממשלה יש זמן להתעסק בתביעות נגד שיתופים שנעשו נגדו בפייסבוק, כדאי אולי שיקדיש עוד מעט זמן וישאל את עצמו, האם חוק איסור לשון הרע, שחוקק ב-1965, אכן יכול להוות בסיס ראוי ומספק לתביעות כאלה. התשובה, כך יגלה, לא חד משמעית.
החקיקה הישראלית עדיין אינה מתייחסת לעולם האינטרנטי. בעניין הזה חוק איסור לשון הרע אינו חריג אלא מצטרף לשורה של חוקים, כמו חוק הגנת הפרטיות, אשר המחוקק לא התאים אותם לעולם ברשת. כך נאלצים בתי המשפט, לקבוע קביעות עקרוניות חדשות על המותר והאסור ברשת, כאשר בחקיקה אין כל מוצא. בדרך כלל אלו בתי משפט שלום, לשם מגיעות תביעות בנושאים הללו, ערכאה שבהחלט אין זה מתפקידה לקבוע הלכות ותקדימים. המציאות הזו יוצרת חוסר אחידות בפסיקות וחוסר בהירות ביחס למותר והאסור ברשת, מצב שהוא בהחלט לא ראוי במדינה מתוקנת.
העולם של רשתות חברתיות מאתגר בפני עצמו. השאלות ביחס להיקף האחריות לפעולות שמבצע הגולש ברשת החברתית, לא רק שאינן פתורות אף הן, אלא מעלות שאלות שמבחינה ערכית אין להן תשובה חד משמעית. יהיו שיטענו, למשל, שכאשר אדם עושה "לייק" לפוסט בפייסבוק, הוא אחראי לתפוצה הנוספת שהפוסט הזה מקבל, שעה שבעקבות פעולת ה"לייק" שלו הוא עולה בקיר של כל חבריו. מנגד, יהיו שיטענו כי יהא זה מרחיק לכת להטיל אחריות על פעולה, ששניות בודדות עומדות בין ההחלטה לבצעה לביצוע בפועל. מכנה משותף יותר יהיה לאלו שיטענו ששיתוף בפייסבוק מחייב הטלת אחריות על המשתף, במיוחד בעולם שבו התגלו מקרים בהם שיתופים של פוסטים הרסניים, מהסוג שעושה שיימינג לאנשים, הביאו לתוצאות טרגיות.
על פי החוק הקיים, ’פרסום’ לצורך ביסוסה של תביעה אזרחית בגין לשון הרע, מספיק שיעשה לאדם אחד מלבד הנפגע. לצורך הגשת תלונה פלילית כנגד פרסום כזה, יידרש שהוא יעשה לפחות לשני אנשים מלבד הנפגע. תפוצה קטנה של הפרסום תוכל להשפיע על גובה הנזק שיפסק, אבל לא תחסום את בית המשפט מלקבוע, במקרה מתאים, כי הוצאה לשון הרע. התוצאה שכל הדוגמאות על פעולות בפייסבוק יכולות בהחלט להוביל לתביעה אזרחית או אפילו קובלנה פלילית. זאת למרות שחוק איסור לשון הרע אינו מתייחס, כאמור, באופן פרטני לפרסום באינטרנט. השאלה האם ראוי שכך יקבע?
העדר ההתייחסות בחקיקה לפרסומים באינטרנט גורם לכך, שקשה לחייב עורך של אתר או בעלי תפקידים בו בגין פרסום שנעשה במסגרתו והאפשרות היא רק לתבוע את הכותב עצמו. כאשר יודעים מי הוא, זו חצי צרה. כאשר מדובר בתוכן גולשים המועלה באופן אנונימי זו כבר בעיה גדולה כי אין אז, למעשה, את מי לתבוע ובמשפט אזרחי אין גם כל יכולת להוכיח מי אחראי לפרסום.
החיבור בין המשפט לאינטרנט הוא, אם כן, סבוך ומעלה שאלות רבות. במציאות שבה ראש הממשלה שלנו מתפנה לטובת תביעות על פרסומים בפייסבוק, היה ראוי שהוא יבקש משרת המשפטים שלו ליזום הצעת חוק שתסדיר את הנושא. אם לא לטובת הציבור כולו, אז לפחות לטובת התביעה שלו עצמו.
