נראה שבקרוב "נזכה" להיכנס לרשימה מפוקפקת של מדינות, יחד עם איראן, תימן וסודן, בהן נחסמים אתרים פורנוגראפיים ברשת. התוצאה הלא כל-כך מחמיאה הזו תקרה תודות לח"כ ליה שמטוב מישראל ביתנו, אם תתקבל יוזמת החקיקה החדשה שלה בעניין.
על-פי ההצעה, תחסם אוטומטית הגישה לכל אתרי הפורנו, אתרי אלימות או אתרים עם תכנים קשים. מי שירצה בכל זאת לגלוש לאתרים האלו, יצטרך לפנות באופן מיוחד לספק האינטרנט שלו ולקבל סיסמה מיוחדת שבעזרתה יוכל לעשות זאת. כמובן שהאפשרות הזו תהיה חסומה בפני קטינים. ספקי האינטרנט יצטרכו, בהמשך לכך, לנהל רשימת לקוחות שביקשו במפורש להיות חשופים לאתרים האמורים.
ח"כ שמטוב מסבירה כי לאותם אתרים המיועדים להיחסם, קיימת השפעה הרסנית על הנוער. לטענתה, קבלת יוזמת החוק תחסוך מהנוער את החשיפה לתכנים הקשים וכתוצאה מכך, תוריד את רמת האלימות שחשיפה כזו מביאה עימה.
העיסוק ברשת האינטרנט מסרב לרדת מסדר היום בישראל ולא במקרה. לו הייתה ההצעה החדשה עוסקת בנושאים שאינם יורדים לרמה האינטימית ביותר של אדם, אולי היה מקום להתייחסות אחרת. מצב דברים זה נובע משתיקתו ארוכת השנים של המחוקק בעניין. אין היום בישראל חוק שמסדיר את הפעילות ברשת. רק לאחרונה קרא בית-המשפט העליון לכנסת לחוקק חוק שיעסוק בהגנה על זכויות האזרח ברשת. בהיעדר הסדר חקיקתי ראוי כיום, דינן של הזכות לפרטיות והזכות לשם טוב ברשת, כמו גם זכות היוצרים, הוא דין הפקר. איש הישר בעיניו יעשה והישר בעיני אנשים רבים ברשת אינו כזה. כך, אדם יכול היום להקים אתר שישב על שרת מחוץ למדינה ולפרסם בו את הסודות הרפואיים של כל אדם שיחפוץ לפגוע בו, להוציא את דיבתם של אחרים ולהעלות משם תכנים ללא רשות בעלי זכויות היוצרים שלהם. כנגד אדם כזה אין היום בחוק כל תרופה. אתר כזה, למרבה האירוניה, לא יחסם גם אחרי שתתקבל, אם תתקבל, הצעתה של ח"כ שמטוב.
גם הניסיון לאתר גולשים המעלים תכנים פוגעניים ברשת נידון לכישלון. פסיקה של בית-המשפט העליון שניתנה לפני כשנתיים קבעה שאין היום אפשרות בחוק לקבל את כתובת ה-IP של הגולש המפר. יוזמת חוק של משרד המשפטים בענין עדיין תקועה. כך נותרים הנפגעים ברשת ללא כל מענה אפקטיבי.
באותה מידה שזכויות אחרות ראויות להגנה ברשת, אין ספק שיש להרחיק את ציבור הקטינים מהחשיפה לתכנים קשים הזמינים בעולם הוירטואלי. הצעתה של ח"כ שמטוב אינה מספקת מענה ראוי. בניגוד לפגיעות בשם הטוב, בפרטיות או בזכות היוצרים, לבעיית חשיפת הקטינים לאתרי פורנו ודומיהם דווקא יש פיתרון בחוק. כך, על-פי המצב היום, לכל אזרח יש את הזכות לבקש להיחסם בפני אתרי פורנו ואתרים בעלי תוכן קשה. כל שהוא צריך לעשות לשם כך הוא לפנות לספק האינטרנט שלו, שחייב לספק לו שירות כזה. בהצעת החוק של ח"כ שמטוב עולה הטענה כי הציבור לא מודע לאפשרות הזו. גם בכך ניתן לטפל. אפשר לתקן את החוק ולחייב את ספקיות האינטרנט לרמת פרסום גבוהה יותר ביחס לאפשרות הזו, מעבר לרמה לה הן מחויבות היום.
כך תיחסך הפגיעה בחופש הביטוי ובזכותו של אזרח להיחשף לתכנים שהוא מעונין בהם, אשר אין כל פגיעה בחוק בחשיפה אליהם. אזרח בגיר יוכל לעשות בביתו כרצונו. מנגד, על-פי החוק החדש, אזרח שירצה לבטל את החסימה, מיוזמתו, ייאלץ להירשם ב"מאגר בושה", ברשימת המנויים המבקשים לצפות באתרי פורנו ודומיהם. למאגר המידע שיווצר אצל ספקי האינטרנט השונים מהרשימות הללו, מאגר שמן הסתם ידלוף יום אחד לרשת, פוטנציאל פגיעה הרסני בפרטיותם של הרשומים בו. אנשים אשר מעוניינים להתמודד לתפקידים ציבוריים, למשל, יוכלו למצוא עצמם חשופים למידע אודות רצונם לגלוש לאתרי פורנו, מידע שהוא מהתחום האישי הכמוס ביותר, כמדד ליכולת תפקודם בתפקיד הציבורי.
שאלה אחרת שאינה ברורה היא מי יחליט איזה אתר הוא אתר פורנו או אתר בעל תכנים פוגעניים בקטינים מסוג דומה. האם יצירות אמנות מצוירות או סצנות טקסטואליות מיניות ייחשבו ל"הצגת עירום"? חוק כזה, אם חלילה יתקבל, יאפשר צנזורה גם של אתרים שלא יענו בדיוק על הקריטריונים והגחמות של מי שיהיה מוסמך לקבוע אילו אתרים נוספים ייחסמו. בהמשך, יבקש הרגולטור לחסום גם אתרים המפיצים תעמולה כנגד השלטון. אין ספק כי מדובר בתוצאה מסוכנת מאוד.
לפני הכל, מדובר בעניין של מודעות וחינוך. מערכת החינוך היא הראשונה שצריכה להביא למודעות הורי התלמידים את האפשרות לדרוש לחסום את היכולת של ילדיהם לגלוש לאתרים שעלולים לפגוע בהם. השקעה בחינוך הילדים עצמם יכולה לתרום אף היא. כאן בעצם טמון הפיתרון הנכון, ולא ברעיונות ששייכים רק למדינות חשוכות.
