לפני מספר שנים הגיע אלי למשרד אדם יקר שעמד אז בראש גוף עירוני, שאירגן צעדה מפוארת ביישוב ממנו בא, והתלונן שהוא "לא ישן טוב בלילה". הצעדה לא אורגנה על-ידי אגודת ספורט, אלא על-ידי הערייה, בעקיפין. השאלה שבגינה הגיע אלי היתה מה היקף חובת הביטוח שחלה על הגוף המארגן, אם בכלל? התקווה היתה, שאם קיימת חובה תהא זו בהיקף נמוך, כדי שעלויות הביטוח לא יכבידו על עלויות אירגון הצעדה, אבל גם כזו שתאפשר לאותו אדם לישון טוב יותר בידיעה, שבמידה ויקרה משהו "הביטוח כבר ישלם".
לתשובה שהשבתי לאותו אדם נחזור בהמשך. לימים הגיע אלי שוב, הפעם עם בנו הספורטאי, בכדי שאנהל עבור הבן מספר עניינים משפטיים. בין היתר הוא ביקש את חוות-דעתי, האם הבן צריך לבטח עצמו בביטוח משלים לזה שהאגודה מבטחת אותו. תשובתי, לפיה היקף הביטוח שבו מחוייבת אגודה על-פי חוק הספורט הינו נמוך, הרגיזה את ידידי. הוא כמו שכח את טענותיו כנגד עלויות הביטוח מפגישתנו הראשונה וחפץ בכך שאגודת הספורט תהא מחוייבת לביטוח בהקיף המקסימלי האפשרי. ככה זה, הסברתי לו בסבלנות, אתה רואה תמיד את הדברים מהכיוון שאתה מסתכל עליהם.
שאלת החובה הביטוחית מטרידה את כל המארגן פעילות ספורט או כל פעילות אחרת הכרוכה בסיכון כזה או אחר, אשר נוטל על עצמו המשתתף באירוע. מצד אחד, לכאורה, המשתתף אכן לוקח על עצמו סיכון כזה או אחר, אך מצד שני, ניתן בהחלט לומר כי הסיכון שלוקח על עצמו אותו אדם, הוא סיכון מודע, שהרי מי שיוצא לגלוש בשלג, למשל, לא יכול להיות מופתע מתאונת סקי העלולה לקרות לו, חלילה.
המחשבה אודות תרחיש העלול להתרחש יום אחד לאגודת ספורט לפיו ספורטאי הפעיל במסגרתה יפצע תוך כדי פעילותו ויאבד את יכולתו לעסוק בספורט, לא עשתה טוב לעוסקים בענף. במיוחד כאשר מדובר בענפים בהם הספורטאים מרווחים סכומי כסף גדולים, כמו הכדורגל, למשל. החשש מסיכון זה חילחל גם אל המחוקק אשר כלל בחוק הספורט ובתקנות שהותקנו מכוחו, חובת ביטוח לכל אגודות, איגודי ואירגוני הספורט הפועלים על-פי אותו חוק. החובה שנקבעה היא לביטוח בהיקף נמוך, כדי לא ליצור עלויות ביטוח גבוהות ולהכביד בכך על אותם גופים.
חובה זו של גופי הספורט לערוך ביטוח, היא, למעשה, גם זכות. היתרון שבעריכת ביטוח הוא בכך, שעם מילוי חובת הביטוח פוטרת עצמה אותה אגודה מכל חובה לפצות את הספורטאי במקרה ונפצע. את הפיצוי ישלם הביטוח, למרות שברוב המקרים הסכומים נמוכים, כאמור. רק כאשר קיימת רשלנות בהתנהלות אותה אגודה, היא חושפת עצמה לתביעות במצבים אלו, אלא עם החכימה וכיסתה עצמה בביטוח גם למצבים אלו, למרות שחוק הספורט אינו מחייב אותה לכך.
מצבה של הרשות המקומית והתאגידים המסונפים לה, כאשר אלו באים לארגן ארוע ספורט, מעט מורכב יותר. פעילות הספורט העממי, אותן צעדות, מרוצים ופעילויות דומות אחרות המאורגנות ברשויות המקומיות לעיתים, לא זכתה להתייחסות נפרדת במסגרת החקיקה הקיימת בארץ בתחום הספורט. אותה פעילות המרכזת בעיקר צעדות או מרוצים במסגרות שונות, מרוצי ניווט ופעילות ספורט דומה אחרת, המיועדת לקהל הרחב, זה שאינו עוסק באופן תדיר בפעילות ספורט במסגרת מאורגנת, חשופה, למעשה, מההיבט הביטוחי.השאלה שעולה, היא אותה שאלה ששאל אותי אותו אדם שהגיע אז למשרדי, והיא מה עושים?
למעשה, אין חובת ביטוח מכח חוק הספורט על גוף שמארגן פעילות ספורט ואינו מהווה אירגון, איגוד או אגודת ספורט. החשיפה של הגורם המארגן היא אך ורק לגבי אותם מקרים, בהם ניתן להראות שהפציעה נבעה כתוצאה מהתנהלות רשלנית של המארגן. אחריות מפני ארוע כזה, כמובן שמומלץ לבטח, לא מתוך חובת ביטוח, אלא מתוך התנהלות שקולה ואחראית לפיה הגורם המאגן לא ימצא עצמו בפני תביעת ענק, במקרה של רשלנות.
הייתי לוקח את הדברים צעד אחד קדימה ודואג לכך שכל העוסקים בפעילות יהיו מבוטחים גם מפני פגיעה שאין בה רשלנות של הגוף המארגן. ביטוח כזה יכול בהחלט להיות בגובה הסכומים שנקבעו על-פי חוק הספורט. ניתן לערוך אותו על-ידי המארגנים, אך ניתן גם לחייב כל משתתף להצהיר כי ערך לעצמו ביטוח כזה. כך, מין הסתם, גם אתם תשנו טוב יותר בלילה.
