מאת עוה"ד דן חי ורועי סננס
האם הרשתות החברתיות יכריעו את הבחירות בארה"ב? השאלה הזו מרחפת מעל סבב הבחירות הנוכחי הרבה זמן אך קיבלה תאוצה שוב בימים האחרונים, לקראת יום הבחירות. הבוחרים והמועמדים, למודי הקרבות והניסיון מהבחירות שהיו בשנת 2016, בוחנים בזהירות את הודעות פייסבוק, טוויטר וגוגל לפיהן ננקטת שורה של אמצעים במטרה להגן על טוהר הבחירות. נראה כי הודעה זו רק הכניסה ללחץ גדול יותר את כלל הגורמים המעורבים בפוליטיקה האמריקאית.
ההודעה של ענקיות האינטרנט פירטה כי הן פועלות לא רק כדי למנוע מניפולציה של הפלטפורמות ולהתגונן מפני מעורבות זרה, אלא גם מפני 'פייק ניוז' מבית. ההיערכות הפעם כוללת לא רק את החודשים והשבועות שלפני ה-3 בנובמבר, אלא גם את הימים שאחרי ועד להכרזה הרשמית – הרי אין דקה טובה מהדקה ה90 למניפולציה זולה בדמות מידע כוזב.
ההתנהגות של חברות הענק האמריקאיות בסיפור מציפה שוב את השאלה, עד כמה, ומדוע כלל, יש להן אחריות למה שאחרים עושים בפלטפורמה שהם מעמידים. בארצות הברית הדין מטיל עליהן חובה מצומצמת מאוד. גם בארץ, אם יבחנו הדברים בהמשך במערכת בחירות ישראלית, המצב יהא דומה, שכן הפלטפורמות עומדות לשימוש גלובלי. כלומר, גם הרשתות מבינות שמעבר לרגולציה עצמית, החלטה בקונגרס האמריקאי עשויה להיתרגם לממשלים אחרים במדינות אחרות.
ההלכה הרווחת ביחס לפרסומים שמעלים גולשים באינטרנט, לפחות עד לאחרונה, הייתה זו המכונה "הודעה והסרה". היינו, אם מי שנפגע מפרסום פנה לאתר או לרשת החברתית וביקש להסיר אותו והאחרונים נענו לבקשה, הם מילאו אחרי החובה המוטלת עליהם. אין קביעה בחוק וגם לא בפסיקה שניתנה עד היום, ממנה עולה כי על אתר או רשת חברתית החובה לסנן מראש את התכנים, כפי שהרשתות החברתיות גזרו על עצמן עתה בארצות-הברית. מאז פרץ עולם האינטרנט לחיי ההדיוטות, במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, לא השכילה מערכת המשפט בישראל לאמץ לעצמה חוקים ברורים כדי להתמודד עם המדיה החדשה/ישנה הזו. אדם ששמו הטוב הותז לרסיסים ברשת, עדיין יכול למצוא עצמו חסר אונים, מקום בו האתר שבו פורסמו הדברים מסתתר בשרתים מחוץ לגבולות המדינה או כאשר מדובר בגולש, שהעלה תוכן פוגעני בדרך אנונימית, במסגרת טוקבק או בלוג, מבלי להשאיר עקבות. אולם, כדברי השופט א' רובינשטיין בפרשת רמי מור "העלאתה של האנונימיות לדרגת מעין קדושה, בגדרי "כיכר העיר המודרנית" אינה יכולה להפוך אותה למפלטו ומקלטו של הנבל."
באספקט השני, הרי שחמור עוד יותר מצבו של מי שפרטיותו נפגעה כתוצאה מזרוע הפוליטיקאים. אם כאשר מדובר בפגיעה בשם הטוב התנצלות ופרסום מתקן יכולים להקהות את עוצמת הפגיעה באופן ניכר, כאשר עושים שימוש בפרטי הגולשים כדי להשפיע על בחירתם, עושים שימוש בפרטים האינטימיים ביותר אשר ניתן לדלות לגביהן, שכן הפגיעה בפרטיות אינה מתבטאת רק ב-'תחושת הפרתה', אלא גם בדימוי שנוצר לגבינו, אשר שונה מהותית מזה שניסינו ליצור. כאשר הפרטיות נפגעת ונעשה שימוש בפרט אינטימי על אדם, המהירות שבה יוכל להסיר תוכן פוגעני כזה משחקת תפקיד מרכזי. הסרה מהירה תצמצם את החשיפה של התוכן ועימה את היקף הפגיעה וההשפעה. מניעת הפרסום מראש, תעזור, כמובן, עוד הרבה יותר.
קמפיינים ממוקדים אשר נשענים על הסודות הכמוסים שלנו, על המאפיינים האישיים שלנו שהצטברו להם ברשתות החברתיות, פרט אחר פרט, עד שמבלי לשים לב הפכו לפסיפס שלם בדמותנו, קמפיינים שכל מטרתם להניע אותנו או להניא אותנו, בתפוצה גדולה , עשויים להטות לפעמים מערכת בחירות בדרך שאין חזרה ממנה. ניקח למשל את הדיווח הכוזב כי הקורונה פוקדת קלפי מסוים. עכשיו נתאר כי ישנה יכולת לפרסם את הדיווח לאנשים בינינו אשר מפחדים מן הקורונה במיוחד, אלו אשר עשו סגר לעצמם גם אם הממשלה לא הטילה אותו. סביר שאיש מהם לא יפקוד את המקום. אם מדובר באזור תמיכה של מועמד מסוים, הרי ברור שזו תהיה פגיעה קשה בו.
הרשתות החברתיות אינן שהיו. הן מתפקדות כגופים חדשותיים אלטרנטיביים בעיני הממשל, אך עיקריים בקרב העם. חוקים בדמות סעיף 230 המפורסם לחוק התקשורת האמריקאי, אשר מגבילים את אחריות ספקי הפלטפורמה, אינם בריאים לחברה בריאה. אין ברירה אלא לחייב גורמים הנותנים במה ברשת, והרשתות החברתיות בכלל זה, להעמיד מערכת שתסנן ידיעות עוד לפני שהם עולות וגם את אלה שעולות, לדרג במדרג של אמינות. פייסבוק, למשל, החלה בשורה של פעולות, בינן הקמת מרכז מידע לבוחרים בתוך הפלטפורמה, הגברת שקיפות על מודעות פוליטיות – כולל ספריית מודעות ציבורית, איסור על העלאת מודעות פוליטיות חדשות בשבוע שלפני ה-3 בנובמבר, חסימת כל המודעות הפוליטיות עד לקבלת תוצאות רשמיות, שיתוף פעולה עם תשעה גופים בארצות-הברית בכדי לסייע במאמץ לאימות עובדות בארה"ב, הוספת תגיות לפוסטים המחייבים אימות עובדתי ועוד.
פייסבוק איננה לבד, טוויטר וגוגל קפצו על עגלת הרגולציה העצמית גם הן – נראה כי מתוך תפיסה שהדין העצמי עדיף וטוב להן מזה שיוטל לפתחן אם לא יעשו דבר.
