משהו לא טוב קורה בכדורגל הישראלי. על כך איש אינו חולק. עם זאת, כאשר מנסים לאתר את מקור הבעיה, ההסבר שמתקבל תלוי בעיקר בשאלה את מי אתה שואל ועל איזה אינטרס מגן המשיב.
קחו למשל, את ההחלטה השערורייתית האחרונה של בית-הדין העליון של ההתאחדות בעניין מכבי פ"ת. לכל מי שהיה מעורב בפרשה, היה הסבר שונה למניעי החלטת בית הדין. אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, הסביר שלא יכול להיות כל פגם בהליכים שמתנהלים בבית הדין. הרי, הליך בחירת הדיינים לבית-הדין של ההתאחדות, נכון וראוי ובעיקר נטול כל השפעה וכל טענה על קירבתו לקבוצת מכבי פתח-תקווה אינה במקום. עו"ד עמי פזטל, מי שעמד בראש ההרכב שהחליט את אותה החלטה מקוממת, ודאי היה מסביר שההחלטות של בית-הדין הינן נטולות כל השפעה ובית הדין רואה כנגד עיניו שיקולי צדק בלבד. לעובדה שפעם היה יושב ראש של קבוצת שמשון ת"א שנאבקה בתחתית הוא בכלל לא יתייחס. מי זוכר?
מהצד השני אנשי הפועל חיפה או הפועל באר-שבע, למשל, טענו שהכול רקוב במנגנון הצדק של ההתאחדות. מיותר לציין שעמוס לוזון המשיך עם המנטרה של ה"קוזאק הנגזל" בו מתנכלים באופן סדיר למשפחת לוזון.
אך, מעל כולם שרת הספורט שלנו יצאה מתרדמת החורף שלה והכריזה בריש גלי כי ישנה בעיה. מהי בדיוק? גם מלימור לבנת לא קיבלנו את התשובה המיוחלת.
האירועים ביום שישי האחרון במשחק בין בני-לוד להפועל ר"ג כמו באו להראות לכל הצדדים תמונת מצב. וזו, קשה לחלוק על כך, עגומה מאוד. מי שצופה באותם שחקנים ופעילים הולכים מכות על מגרש הכדורגל לא יכול להשתחרר מהתחושה, שאין להם, לאותם ניצים, באמת ממה לפחד. מסיבת העיתונאים שכינס יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, ביום ראשון האחרון לא שיפרה את התמונה. התחושה שמנסים לטייח את הסיפור רק התחזקה. מה גם שמינוי הבזק של השופט (בדימוס) אורי גורן לנשיא בית-הדין העליון, תוך הדחת הנשיא הנוכחי, רק הוכיחה מפיו של מי נושק דבר בהתאחדות: אבי לוזון.
מערכת המשפט של ההתאחדות לכדורגל בנויה כך, שכמעט רק המוות משחרר ממנה. כך בבית-הדין המשמעתי יושבים דיינים, שחוגגים 40 שנה ליום שנכנסו בפתחה של ההתאחדות. בבית-הדין העליון עוד לא הגיעו ממש לשיא הזה, אבל יש גם שם דיינים עם רקורד של ותק מרשים. דומה שמי שנכנס להרכב המורחב של בית-הדין, בדרך-כלל לא מוצא עצמו בדרך החוצה. גם התובע של ההתאחדות סוגר כבר שנים רבות בתפקיד. האם זה ראוי? שוב, תלוי את מי שואלים.
ההתאחדות לכדורגל הינה מוסד הכפוף למספר גופים במקביל. בראש ובראשונה לפיפ"א, ההתאחדות הבינלאומית המעניקה לה, למעשה, את הסמכות להיות הגוף המארגן של ענף הכדורגל בישראל. לאחר מכן "למליאת ההתאחדות", אותם נציגים של כל הקבוצות אשר בוחרים את הנהלת ההתאחדות. לבסוף, למחוקק. זה שהוציא תחת ידיו את חוק הספורט ובידיו כלים רבים ומגוונים לפקח על ההתאחדות ולקבוע את סדר יומה.
הבלגאן בכדורגל הישראלי אינו דבר חדש. כך, בראשית שנות ה-70 רעשה הארץ מפרשת שחיתות גדולה. בעקבות אותה פרשה החליט שר החינוך באותה עת, אהרון ידלין, על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. בראש הוועדה עמד שופט בית-המשפט העליון באותה עת, ד"ר משה עציוני. המנדט של הוועדה היה "חקירת שחיתויות והטיות של תוצאות המשחקים בכדורגל הישראלי". הדין-וחשבון של הוועדה זעזע את הכדורגל. במשך כמה שנים אחר-כך היה שקט, מההיבט הזה לפחות.
האירועים האחרונים בכדורגל כבר לא יכולים להשאיר איש אדיש. דומה שהרגע להקמת וועדת חקירה ממלכתית לחקור מה קורה באמת בענף הזה הבשיל. אבל מה שקורה בכדורגל, יאמרו רבים, הוא רק הסימפטום של כל הספורט הישראלי.
לכן כאשר כולם מסכימים שמשהו לא בסדר ולא מצליחים להסכים מה הבעיה, הדרך לכך היא לחקור חקירת עומק. כזאת שתבחן, את מקור הבעיה ותמליץ כיצד לרפא אותה. אין ראוי מכך שתוקם ועדת חקירה ממלכתית לחקור את מבנה הספורט בישראל בכלל, הכדורגל הישראלי בפרט ובכלל זה האירועים האחרונים בענף.
וזאת לפני שהענף הזה, פשוט יתרסק לנו לרסיסים מול העיניים.
