פייסבוק הסירה לאחרונה פוסט שפרסם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בו קרא לציבור למסור פרטים של בני 60 ומעלה שטרם התחסנו נגד קורונה. פייסבוק קיבלה את הטענה שמסירת פרטים כאלה תפגע בפרטיות אותם אנשים.

הפעילות הזו של ראש הממשלה מתחברת גם לפרסום האחרון, לפיו ישראל צפויה להיות "שדה המחקר" של חברת פייזר, המייצרת את החיסון מפני נגיף הקורונה. נתניהו בישר ביחס לכך, כי ישראל תחלוק עם חברת התרופות את מאגר המידע היקר – מאגר שמכיל פרטים שנאספו על ידי קופות החולים במשך שנים רבות על אזרחי ישראל – לצורך הבנה מעמיקה של יעילות החיסונים אל מול ההיסטוריה הרפואית של המתחסנים ושיפור האסטרטגיה למיגור המגיפה.

ועדת הלסנקי הישראלית, הוועדה האחראית על אישור ניסויים בבני אדם, כבר פרסמה ביחס לכוונה להעביר מידע לחברת פייזר, כי היא בודקת לעומק את ההתקשרות עימה בכדי לוודא "שזכויותיהם ופרטיותם של אזרחי מדינת ישראל נשמרות גם כאשר מתבצע מחקר קליני וגם אם הוא מחקר ראוי."

אם את ההודעה של ראש הממשלה בפייסבוק קל לגנות, שהרי יש בכך הזמנה ברורה להפר את פרטיותם של כל אלה שלא התחסנו, ההכרזה שלו בעניין הסיכום עם פייזר וההכרזה של ועדת הלסינקי בעקבותיה, מאתגרים יותר. אלה מעלים שוב על סדר היום את השאלה, האם ראוי לעשות שימוש במידע רפואי שמצטבר בידי גורמי הרפואה בארץ, לצורך מחקרים רפואיים. כבר לפני יותר משנה, בלי קשר להתפרצות המגיפה, קידם משרד הבריאות טיוטת תקנות המסדירות שימוש במידע רפואי הנמצא בידי ארגוני הבריאות בארץ למטרות מחקר. הכוונה הייתה במהלך זה לאפשר ניצול מיטבי של המידע הרפואי המצוי בידי הארגונים, החולשים על כל מערכת הבריאות בארץ, לטובת מחקרים שיביאו, בין היתר, לשיפור שרותי הרפואה ובכלל זה השירותים הדיגיטליים. בשל המצב הפוליטי בארץ, עדיין לא קודמו התקנות.

מחקר המתבסס על מידע רב, אינו דבר חדש במקומותינו והוא קיבל חשיפה רבה עם התפרצות מקפת הקורונה והמאמצים לאתר חולים מאומתים ואת אלו שבאו איתם במגע. גוגל, פייסבוק וענקיות אחרות כבר פועלות בתחום זה, זמן רב ורק לאחרונה פייסבוק נקטה במהלך של איחוד מידע עם אפליקציית וואסטאפ אשר בבעלותה. השימושים מגוונים, החל ממשלוח פרסומות מכוונות יותר ועד צרכים אחרים, כמו בחינת תנועת אנשים בערים בכדי ללמוד מכך לגבי שאלות בתחום תכנון ובניה, מידע על תופעות מזג האוויר, מגיפות, מהפכות עולמיות ותופעות רבות אחרות. כל אלו מתקבלים על-ידי מחקר המבוסס על מידע עצום אודות אנשים שמעלים לרשת החברתית את רגשותיהם, מצבם והעובר עליהם.

מחד, ישנו יתרון רב בכך שגופי הרפואה הגדולים בישראל מרכזים את המידע בעצמם, ומכאן הנגישות והיכולת הגבוהה של אותם גופים להשתמש במידע זה לצורך ניהול מבצע החיסונים המורכב מפני הנגיף. מחקרים כאלה יכולים לייעל באופן דרמטי את תהליך ההתחסנות ברחבי העולם, לטייב את החיסון בהתאם לתופעות הלוואי ולמגר את התפשטותה של המגיפה. לפי גישה זו, המרוויחים הבלעדיים ממהלך שכזה, כך נטען, הם האזרחים.

מאידך גיסא, התממתו של מאגר מידע שכזה והפיכתו לאנונימי אינה אפשרית באופן מלא ותמיד ניתן יהיה  לשחזרו. מכאן, שמדובר בפגיעה אפשרית גדולה בזכות לפרטיות של החולים. בנוסף,  אין בטיוטת התקנות שאותה קידם משרד הבריאות אבחנה בין מטרות השימוש, גדולות כקטנות. מכאן, שהשימוש במידע הרפואי שטיוטת התקנות מתכוונת לאפשר אינו מידתי, אינו לתכלית ראויה ומשקף פגיעה בליבת הזכות לפרטיות. אין ספק ששימוש במידע שנאסף על חולים בבתי חולים לצורך מחקר, הוא שימוש במידע שלא למטרה לשמה נאסף, וזוהי פגיעה מובהקת בזכותם של אותם חולים לפרטיות. הפגיעה קשורה גם לאחד הנושאים הרגישים ביותר: מצבו הרפואי של אדם. כך גם ביחס למידע המדובר שהובטח לפייזר. הטענה כי יעבור התממה אינה מלאה, כי לא תמיד תושג אנונימיות מלאה במצב כזה. חולים עם בעיות נדירות, למשל, יזוהו גם במאגר אנונימי.

למרות הבעיות שהמהלך עם פייזר עושה לזכות לפרטיות, בסיכומו של דבר האיזון יהיה בין הזכות לפרטיות לבין הזכות לחיים, לבריאות טובה יותר ולהתקדמות המחקר הרפואי. דומה שבאיזון הזה, ידה של הפרטיות לא תהא הפעם על העליונה. יחד עם זאת, ראוי לשרטט גבולות ברורים של המותר והאסור בנושא ולא להשאיר מקום לספק.

הפוסט המידע הרפואי בצל הקורונה – יש לשרטט גבולות ברורים הופיע ראשון בדן חי ברשת

מכל הכותרות שעלו סביב סיפור השרה גילה גמליאל ודרך ההתנהלות שלה ביום הכיפורים האחרון, עת היינו כולנו בסגר, בלטה הטענה, כי שיקרה בחקירה האפידמיולוגית של משרד הבריאות. טענה חמורה ללא ספק.

אלא שמבחינת השרה גמליאל היה לסיפור הזה סוף טוב. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הודיע כי החליט שלא לפתוח בחקירה נגדה. באג בתוכנה של משרד הבריאות, הסביר, תיקן אוטומטית את "מקום ההדבקה" שדיווחה עליו מטבריה לתל אביב, עיר מגוריה של גמליאל.  טעות מחשב ותו לא.

עכשיו נניח שגילה גמליאל רוצה לתבוע בגין הוצאת לשון הרע על עוגמת הנפש שנגרמה לה, הביזוי וההשפלה שהיו תולדה מהפרסום הכוזב. את מי תתבע? את משרד הבריאות? את מי שכתב את התוכנה למשרד הבריאות? מי שאמור היה לבדוק אותה? או שאולי את המחשב, רחמנא ליצלן?

בסיפור של גילה גמליאל לא היה מדובר בתוכנה מתוחכמת מידי ובתקלה, שאם הייתה, לא הייתה יותר מבאג במחשב. אבל מה יקרה כאשר יהיה מדובר בתוכנות מתקדמות יותר? ההשתלטות, ניתן לומר, של המחשבים על חיינו ובמיוחד של תוכנות מתקדמות, בינה מלאכותית ועוד, מאתגרות ללא ספק את עולם המשפט. דיבורים על המכונית האוטונומית, זו שתסתובב ללא נהג, מעלים גם את הסוגייה המאתגרת: אם המכונית תהרוג חלילה מישהו, מי יהיה אשם?

מצד אחד, ניתן לטעון כי קיים קשר סיבתי בין מי שעומד מאחורי תוכנה ותוכנה עצמה, גם אם שלא כמו בסיפור של גמליאל זו, כזו המבוססת על למידת מכונה ((Machine Learning, הלומדת והמשפרת את עצמה מביצועיה. הרי גם תוכנה כזו התחילה במוחם של תכנתי מחשב. מצד שני, קשה לצפות לכל מה שיכול להגיע מחשב, כשהוא ילמד מעצמו. גם לאותו תוכניתן שיצר אותו. הרי הדמיון כאן פרוע.

דוגמה לכך ניתן לקחת, אולי, ממה שקרה לפייסבוק. לפני חודשים אחדים השיקה הרשת החברתית בקוד פתוח צ'אט בוט בשם "בלנדר". מדובר ברובוט מבוסס בינה מלאכותית, אשר נוצר, כך הודיעו בפייסבוק, אחרי למידה עמוקה של כ- 1.5 מיליארד שיחות שהיו בפורום בשם Reddit. אלא שמעט אחרי שיצא הסתבר, כי הבוט המתוחכם בהחלט למד המון דברים מכל השיחות הללו והצליח, בין היתר, להפוך לאנטישמי ושונא ישראל. "ישראל מקום נורא. אני חושב שהיהודים אנשים נוראים!", כך ענה הבוט של פייסבוק בתשובה לשאלות, על איך ישראל ומה דעתו על היהודים. את מי יהיה אפשר להאשים כאן על התוצאה הזו? מפתחי הבוט? השיחות שנבחרו כבסיס ללמידה שלו? הרי איש לא צפה שלתוצאה הזו נגיע.

שימוש בבינה מלאכותית הולך ונהיה נפוץ יותר ויותר. בנקים, למשל, יחליטו אם לתת הלוואה על סמך תשובה שיקבלו מהמחשב, אחרי שיזינו לו את פרטי המבקש. בארצות-הברית ממליץ המחשב לשופטים, איזה עונש לתת לפושעים בתיק שלפניהם. ויש הרבה דוגמאות נוספות.

לא במקרה הבינה המלאכותית כבר הספיקה להעסיק ערכאות במדינות שונות. באלה עלתה השאלה, מה היה האלגוריתם שנכתב לאותה בינה מלאכותית, שהוביל אותה לתוצאה שהתקבלה. בתקנות הגנת המידע האירופאיות (GDPR) אפילו הלכו עם זה צעד קדימה וקבעו, שאי אפשר לקבל החלטה ביחס לאדם שהיא תוצאה של בינה מלאכותית, בלי שיהיה הסבר לדרך שבה המחשב הגיע לתוצאה. כך לצד תוכנות מתקדמות כאלה התחילו פיתוחים מגבילים, שיוכלו לפענח את הדרך שבה אותה בינה מלאכותית  הגיעה לאותה "מסקנה" שאליה הובילה.

האתגרים שההתקדמות הטכנולוגית מציבה לנו לא נפסקים. אבל אם נחזור ל"עולם" הקטן שלנו, הם מטרידים אותנו גם כאשר לא מדובר בתוכנות מתקדמות. קחו כדוגמה את המציאות של חיינו בהווה. השב"כ מפעיל מעקב אחרי חולי קורונה וכל מי ששהה לצידם בפרק הזמן שהיו מדבקים, שולח הודעות לאנשים שצריכים להיכנס לבידוד, ללכת להיבדק, חולים ומה לא? בכל ההודעות האלו התגלו טעויות רבות. לא מעט אנשים נתקעו שבועיים בבית בשל טעות של השב"כ. לאלה, להבדיל מגילה גמליאל, לא היה כל-כך עם מי לדבר. באירופה, כאמור, לא נותנים למחשב לנהל את החיים באופן כל-כך בלעדי. ואצלנו? האם לא הלכנו רחוק מידי שכבר עכשיו אנחנו סומכים כל-כך על המחשב?

הפוסט האדם נגד המחשב – האם התביעה הבאה על לשון הרע? הופיע ראשון בדן חי ברשת

במרכזו של פסק-הדין נשוא הערעור נדונה שאלת ניהולה של "חקירה פרטית" שערך המשיב במקביל לחקירה שהתנהלה במשטרה בעקבות תלונתו. במסגרת זו הודה המשיב, בין היתר, שהוא השתמש במחשבי המשטרה (אליהם הייתה לו גישה מכוח תפקידו) לצורך איתור נתונים של המערער; ביצוע צילומים ללא הסכמה וכל זאת תוך שימוש בקטנוע משטרתי; ניסיונות איתור עצמאיים מצידו במספר פארקים ועוד. עוד הוכח בבית המשפט קמא שההטרדה מצאה את ביטויה בתגובות שיזם המשיב בשיטת "גזור והדבק" בעמוד הפייסבוק שרלוונטי למאבק הציבורי, שהמערער היה מבין העומדים בראשו בזמנים הרלוונטיים. בית המשפט השלום בפתח תקווה פסק למערער פיצוי בסכום של 50,000 ש"ח ומכאן הערעור לבית המשפט המחוזי.

השופטות במחוזי מיכל נד"ב, חנה קיציס ומרב בן ארי קבעו, כי פסיקת בית משפט השלום היא על הצד הנמוך. זאת, מפאת הסכמתן לקביעת בית משפט שלום בדבר התנהלות המשיב המעוררת סלידה באשר לאופן ניהול חקירה עצמאית ומקבילה תוך ניצול  משאבי המשטרה. מעבר לכך שההתנהלות היא פסולה, היא אף עשויה להוביל בעצמה לשיבוש הליכי החקירה של הרשות המוסמכות ולפגיעה באמון הציבור. בכך, בהתחשב לכל הממצאים שנקבעו, ובעוולות שביצע המשיב כלפי המערער במשך תקופה ממושכת ופסקו בנסיבות העניין למערער פיצוי גבוה יותר בסך 80,000 ₪.

עא (מרכז) 36826-10-19

הפוסט המחוזי בלוד: פיצויים גבוהים לאור הטרדה עקב חקירה פרטית הופיע ראשון בדן חי ברשת

האם הרשתות החברתיות יכריעו את הבחירות בארה"ב? השאלה הזו מרחפת מעל סבב הבחירות הנוכחי הרבה זמן אך קיבלה תאוצה שוב בימים האחרונים, לקראת יום הבחירות. הבוחרים והמועמדים, למודי הקרבות והניסיון מהבחירות שהיו בשנת 2016, בוחנים בזהירות את הודעות פייסבוק, טוויטר וגוגל לפיהן ננקטת שורה של אמצעים במטרה להגן על טוהר הבחירות. נראה כי הודעה זו רק הכניסה ללחץ גדול יותר את כלל הגורמים המעורבים בפוליטיקה האמריקאית.

ההודעה של ענקיות האינטרנט פירטה כי הן פועלות לא רק כדי למנוע מניפולציה של הפלטפורמות ולהתגונן מפני מעורבות זרה, אלא גם מפני 'פייק ניוז' מבית. ההיערכות הפעם כוללת לא רק את החודשים והשבועות שלפני ה-3 בנובמבר, אלא גם את הימים שאחרי ועד להכרזה הרשמית – הרי אין דקה טובה מהדקה ה90 למניפולציה זולה בדמות מידע כוזב.

ההתנהגות של חברות הענק האמריקאיות בסיפור מציפה שוב את השאלה, עד כמה, ומדוע כלל, יש להן אחריות למה שאחרים עושים בפלטפורמה שהם מעמידים. בארצות הברית הדין מטיל עליהן חובה מצומצמת מאוד. גם בארץ, אם יבחנו הדברים בהמשך במערכת בחירות ישראלית, המצב יהא דומה, שכן הפלטפורמות עומדות לשימוש גלובלי. כלומר, גם הרשתות מבינות שמעבר לרגולציה עצמית, החלטה בקונגרס האמריקאי עשויה להיתרגם לממשלים אחרים במדינות אחרות.

ההלכה הרווחת ביחס לפרסומים שמעלים גולשים באינטרנט, לפחות עד לאחרונה, הייתה זו המכונה "הודעה והסרה". היינו, אם מי שנפגע מפרסום פנה לאתר או לרשת החברתית וביקש להסיר אותו והאחרונים נענו לבקשה, הם מילאו אחרי החובה המוטלת עליהם. אין קביעה בחוק וגם לא בפסיקה שניתנה עד היום, ממנה עולה כי על אתר או רשת חברתית החובה לסנן מראש את התכנים, כפי שהרשתות החברתיות גזרו על עצמן עתה בארצות-הברית. מאז פרץ עולם האינטרנט לחיי ההדיוטות, במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, לא השכילה מערכת המשפט בישראל לאמץ לעצמה חוקים ברורים כדי להתמודד עם המדיה החדשה/ישנה הזו. אדם ששמו הטוב הותז לרסיסים ברשת, עדיין יכול למצוא עצמו חסר אונים, מקום בו האתר שבו פורסמו הדברים מסתתר בשרתים מחוץ לגבולות המדינה או כאשר מדובר בגולש, שהעלה תוכן פוגעני בדרך אנונימית, במסגרת טוקבק או בלוג, מבלי להשאיר עקבות. אולם, כדברי השופט א' רובינשטיין בפרשת רמי מור "העלאתה של האנונימיות לדרגת מעין קדושה, בגדרי "כיכר העיר המודרנית" אינה יכולה להפוך אותה למפלטו ומקלטו של הנבל."

באספקט השני, הרי שחמור עוד יותר מצבו של מי שפרטיותו נפגעה כתוצאה מזרוע הפוליטיקאים. אם כאשר מדובר בפגיעה בשם הטוב התנצלות ופרסום מתקן יכולים להקהות את עוצמת הפגיעה באופן ניכר, כאשר עושים שימוש בפרטי הגולשים כדי להשפיע על בחירתם, עושים שימוש בפרטים האינטימיים ביותר אשר ניתן לדלות לגביהן, שכן הפגיעה בפרטיות אינה מתבטאת רק ב-'תחושת הפרתה', אלא גם בדימוי שנוצר לגבינו, אשר שונה מהותית מזה שניסינו ליצור. כאשר הפרטיות נפגעת ונעשה שימוש בפרט אינטימי על אדם, המהירות שבה יוכל להסיר תוכן פוגעני כזה משחקת תפקיד מרכזי. הסרה מהירה תצמצם את החשיפה של התוכן ועימה את היקף הפגיעה וההשפעה. מניעת הפרסום מראש, תעזור, כמובן, עוד הרבה יותר.

קמפיינים ממוקדים אשר נשענים על הסודות הכמוסים שלנו, על המאפיינים האישיים שלנו שהצטברו להם ברשתות החברתיות, פרט אחר פרט, עד שמבלי לשים לב הפכו לפסיפס שלם בדמותנו, קמפיינים שכל מטרתם להניע אותנו או להניא אותנו, בתפוצה גדולה , עשויים להטות לפעמים מערכת בחירות בדרך שאין חזרה ממנה. ניקח למשל את הדיווח הכוזב כי הקורונה פוקדת קלפי מסוים. עכשיו נתאר כי ישנה יכולת לפרסם את הדיווח לאנשים בינינו אשר מפחדים מן הקורונה במיוחד, אלו אשר עשו סגר לעצמם גם אם הממשלה לא הטילה אותו. סביר שאיש מהם לא יפקוד את המקום. אם מדובר באזור תמיכה של מועמד מסוים, הרי ברור שזו תהיה פגיעה קשה בו.

הרשתות החברתיות אינן שהיו. הן מתפקדות כגופים חדשותיים אלטרנטיביים בעיני הממשל, אך עיקריים בקרב העם. חוקים בדמות סעיף 230 המפורסם לחוק התקשורת האמריקאי, אשר מגבילים את אחריות ספקי הפלטפורמה, אינם בריאים לחברה בריאה. אין ברירה אלא לחייב גורמים הנותנים במה ברשת, והרשתות החברתיות בכלל זה, להעמיד מערכת שתסנן ידיעות עוד לפני שהם עולות וגם את אלה שעולות, לדרג במדרג של אמינות. פייסבוק, למשל, החלה בשורה של פעולות, בינן הקמת מרכז מידע לבוחרים בתוך הפלטפורמה, הגברת שקיפות על מודעות פוליטיות – כולל ספריית מודעות ציבורית, איסור על העלאת מודעות פוליטיות חדשות בשבוע שלפני ה-3 בנובמבר, חסימת כל המודעות הפוליטיות עד לקבלת תוצאות רשמיות, שיתוף פעולה עם תשעה גופים בארצות-הברית בכדי לסייע במאמץ לאימות עובדות בארה"ב, הוספת תגיות לפוסטים המחייבים אימות עובדתי ועוד.

פייסבוק איננה לבד, טוויטר וגוגל קפצו על עגלת הרגולציה העצמית גם הן – נראה כי מתוך תפיסה שהדין העצמי עדיף וטוב להן מזה שיוטל לפתחן אם לא יעשו דבר.

הפוסט הרשתות החברתיות – מי יעשה בהן סדר? הופיע ראשון בדן חי ברשת

פייסבוק עתרה לבית המשפט העליון האירי בבקשה לבחון שוב את ההחלטה המקדמית של הוועדה האירית להגנת נתונים, לפיה המנגנון בו השתמשה פייסבוק להעברת נתונים מהאיחוד האירופי לארצות הברית פסול.

כזכור בחודש יולי 2020 קבע בית המשפט האירופאי לצדק (ה-CJEU) כי הסדר הPrivacy Shield – המאפשר לחברות אמריקאיות לקבל מידע אישי שמקורו באירופה, אינו חוקי ודינו להיפסל. קביעה זו נתקבלה, בין היתר, מאחר וקיים לדעת בית הדין קושי אינהרנטי בהגנה על המידע האישי כנדרש לפי תקנות הגנת המידע האירופאיות (ה-GDPR) בארצות הברית, נוכח מתן הגישה הכמעט מוחלט למידע לרשויות האכיפה אמריקאיות וסוכנויות המודיעין לצורכי מעקב. על רקע החלטה זו ניתנה החלטת הרגולטור האירי, שבית המשפט באירלנד הקפיא אותה בשלב זה עד לברור מקיף של הסוגייה.

פייסבוק טענה בבקשתה כי להבדיל מהפסילה של ה-Privacy Shield, הרי שמנגנון החוזים האחידים (StandardContractual Clauses (SCC)) תקף, כפי שאף קבע בית הדין האירופאי, וניתן דרכו להעביר מידע לחברות האמריקאיות, כפי שהיא פועלת. מדובר במנגנון הסכמי בין שני צדדים הקובע הוראות חוזיות אחידות לגבי השימוש וההגנה על המידע האישי. בית המשפט האירי יצטרך עכשיו להכריע אם אכן טיעון זה יכול לבסס את העברת המידע.

הפוסט פייסבוק יכולה להעביר מידע מאירלנד לארה"ב. בינתיים. הופיע ראשון בדן חי ברשת

כזכור בהחלטה דרמתית של ה CJEU -(בית המשפט האירופאי לצדק)- החלטה מספר C-311/18 מיום 16.7.2020, הוחלט כי הסדר ה-Privacy Shield , אשר אפשר לחברות אמריקאיות לקבל מידע אישי שמקורו באירופה, אינו חוקי ודינו להיפסל.

ההחלטה ניתנה בהמשך לתלונה של מקס שרמס שהוגשה אי שם בשנת 2015 נגד פייסבוק הממוקמת באירלנד, על העברת המידע אל פייסבוק בארצות הברית. בהחלטה שניתנה ביחס לתלונה הקודמת, נפסל הסדר ה- Safe Harbo אשר אפשר לחברות משטחי האיחוד האירופי להעביר את המידע אל חברות אמריקאיות, אותו למעשה החליף הסדר ה- Privacy Shield. עתה מנסים, כאמור, למצוא הסדר חדש.

בהמשך למאמצים למציאת ההסדר החדש הודיעו הצדדים (10.08.2020) כי הם "מכירים בחשיבותו החיונית של הגנת מידע ובחשיבות העברת נתונים חוצה גבולות לאזרחים ולכלכלות שלנו".

משרד המסחר האמריקני הודיע בתוך כך, כי ימשיך לנהל את תוכנית מגן הפרטיות, כולל ריכוז הגשות להסמכה עצמית והסמכה מחדש למסגרות מגן הפרטיות, תוך שמירה על רשימת מגן הפרטיות. המשרד פרסם שאלות נפוצות באתר שלו לגבי עתיד התוכנית ומענה עליהן.

הרשויות המקומיות של האיחוד האירופי לא מעכבות או משהות את אכיפת החלטת ה- CJEU, אולם יש כבר דעות שונות על משמעות ההחלטה בפועל. לאחר שיגובשו הדעות בנושא, צפויה, ככל הנראה, לצאת הנחיה בנושא של המועצה האירופית להגנת נתונים.

הפוסט העברת מידע אישי מאירופה לארה"ב: מאמצים למציאת פתרון הופיע ראשון בדן חי ברשת