מדובר במחלוקת טעונה ומורכבת – תביעה אישית בהליך אזרחי של כל אחד משלושת התובעים, אשר מבקשים ליתן צווי עשה נגד כל אחת מהנתבעות (פייסבוק, יוטיוב וגוגל), ואת כל הנתבעים (אליעזר ברלנד והיועמ"ש) לחייב, יחד ולחוד, בסעד כספי בן לא פחות מ-500 אלף שקלים. הפגיעה נסובה בפרסומים בעמודי הפייסבוק ובערוצים בפלטפורמת הסרטונים ביוטיוב. פרסומים אלה מקימים, לפי הנטען, עוולות לפי חוק איסור לשון הרע, פוגעים בפרטיותו של אדם לפי חוק הגנת הפרטיות, מפרים צו של איסור פרסום ועוולות לפי חוק הגנת הצרכן.

השופט גיא הימן סילק במלואה את התביעה של תובעת 1 (עמותת טרון למען זכויות משתמשים ברשת) נגד כל הנתבעים, בקביעה כי אין לה כל מעמד בהליך זה. השופט ציין כי ישנו קושי המתעורר לפתחו של תובע יחיד להביע את ענינו האישי לפניהן של ערכות המשפט האזרחי, כאשר הכוח לקדם עניינים ציבורים חשובים בהליך אזרחי יוחד למוסד התביעה הייצוגית. באשר לשני התובעים הנוספים, השופט דחה את תביעתם לסעד של ציווי נגד הנתבעות וכן מלוא הנטען בעילות שאינן לשון הרע פגיעה בפרטיות והפרתה של חובה חקוקה – בקביעה כי בית המשפט נעדר סמכות. השופט הימן הבהיר כי בית המשפט נקרא כאן ליצור באמצעות הפסיקה, ואחר כך לאכוף, הסדר ראשוני בדין, שאין לו אחיזה בהוראה מסמיכה של חוק נתון או לפיו. לא נמצאה, לדעת בית המשפט, הוראה בדין המסמיכה את אותו לצוות על הנתבעות לאסור לחלוטין על אדם לעשות בפלטפורמות שלהן שימוש. השופט פסק כי הצווים האמורים פוגעים בחופש הביטוי באופן מובהק ופגיעה כזו לא תוכל להיעשות, אלא לפי הסמכה שבחקיקה ראשית. עניין הוא למחוקק לענות בו.

[ת"א 10859-02-20 עמותת טרון למען זכויות משתמשים ברשת נ' ברלנד ואח']

הפוסט השלום ת"א: אין סמכות בדין ליתן צו עתידי האוסר על אדם להשתמש בפלטפורמות אינטרנטיות בטענה להפרות דין צפויות הופיע ראשון בדן חי ברשת