אין ספק כי חמורים הדברים כאשר הדבר נעשה בנוגע לזהותם של פצועים והרוגים, קודם הכרזת הגורמים הרשמיים על הנתונים. התופעה החמורה אף משליכה על משפחות ההרוגים והפצועים שמגלות על פגיעת יקיריהן לא אחת מהודעות תפוצה המוניות וקבוצות וואטסאפ, ולא על-ידי הודעה רשמית של גורמי הצבא או המשטרה.

בתופעה הזו מנסה להתמודד עתה ח"כ ניסן סלומיאנסקי, יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, עת כינס דיון מיוחד של הועדה על רקע הצעת חוק שהעלה לפני כשלוש שנים ועתה הוא מנסה להפיח בה רוח חיים.

הצעת החוק הזו מעוררת שוב את השאלה האם ראוי לנסות ולהגביל את הפרסומים ברשת. המתנגדים לכך יצביעו על העולם הפתוח באינטרנט, כעולם המשתמש ככיכר העיר החדשה המשקפת את חופש הביטוי וברשתות החברתיות השונות את גולת הכותרת של העולם הזה. פגיעה בעולם הזה, יטענו, תהווה פגיעה אנושה בחופש הביטוי.

אבל האם חופש ביטוי הזה משמעו גם חופש הביזוי – כלי המאפשר לגורמים המפרסמים בו לזלזל, הלכה למעשה, בחוק? האם לא ראוי לנסות ולהילחם בתופעה, גם אם משימה זו קשה, או שפשוט צריך להרים ידיים ולהיכנע?

קשה להשלים עם חופש כזה. במציאות שבה הרשת הופכת פורום לפרסומים פוגעניים, כאלו החושפים פרטים שפרסומם נאסר כמו גם פרסומים הפוגעים בזכות לפרטיות או בשם הטוב, ראוי לחשוב איך ניתן למגר את התופעה.

כעוסקים באפשרויות מיגור התופעה, ניתן לדבר על מושגים כמו חינוך והטפה למתינות ברשת. אלו אם יעשו נכון, ללא ספק יסייעו לצמצם במידה מסוימת את הפרסומים הפוגעניים ברשת. אך בכך לא די.  

בכדי לאפשר את ההתמודדות עם מצב הדברים המתואר לעיל, יש להתאים את הוראות החוק לכך, בין אם על-ידי תיקוני חקיקה של חוקים קיימים, כמו חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע, ובין אם על-ידי חקיקת חוק חדש ונפרד שיטפל בסוגיה.

אך בהצעה שעל סדר היום לא די. ניסיון העבר הראה כי טיפול טוב בסוגיה הוא כזה, שיאפשר גם אכיפה אזרחית. אכיפה כזו תתאפשר אם יקבע בחוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום מרתיע כנגד פרסומים מסוג זה. דוגמה טובה לאכיפה אזרחית כזו ניתן לראות מתחום ה'ספאם'. התיקון שנעשה בחוק התקשורת לפני כעשר שנים, בו הוספה אותה הוראה האוסרת להפיץ מסרים פרסומיים לערוצי התקשורת ההמוניים, כמו מייל ומסרונים, נאכף בעיקר על-ידי אותם אזרחים החשים נפגעים מהוראות החוק ומגישים תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, פיצוי הקיים בחוק ה'ספאם'. כך יקרה אם תיקוני החקיקה יאפשרו למי שנפגע מהפרסומים מתוארים ברשת להגיש תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, שצריך להיות גבוה ומרתיע.

מאחר ופרסומים פוגעניים רבים נעשים באופן אנונימי או תחת זהות בדויה ברשתות החברתיות, יש להניח אף כלים בחוק לחשיפת מעוולים אנונימיים כאלה, כלים שלא מצויים היום בחוק ביחס להליכים אזרחיים. בעבר התייחס לכך אף בית המשפט העליון תוך שהוא פונה למחוקק ומצביע על הצורך בשינויי חקיקה מתאימים שיאפשרו לחשוף בהליכים אזרחיים מעוולים אנונימיים. עד היום הכנסת לא הרימה את הכפפה.

פגיעה באנונימיות יכולה להיתפס, אולי, כפגיעה בזכות לפרטיות. אך עיננו הרואות כי דווקא האנונימיות של המפרסמים המעוולים היא זו שמביאה, בין היתר, לפגיעה קשה בזכות. היטיב לבטא את הדברים שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, בפסק-הדין שנתן עוד בשבתו בבית-המשפט המחוזי בחיפה, וקבע כי "האנונימיות אינה שקולה לפרטיות. נהפוך הוא, דווקא האנונימיות מאפשרת פגיעה קשה בפרטיותם של אחרים".

הפוסט הפצת שמות נפגעים ברשתות החברתיות – האם חופש הביטוי? הופיע ראשון בדן חי ברשת