התובע, ניהל בעצמו ובאמצעות נציגו משא ומתן עם מנהלת חברות ההפקה "מיוזיק גרופ השקעות", "אבי גואטה הפקות" ו"ליאם הפקות" וכן "וי.איי.פי. ליאור הפקות" (להלן "חברות ההפקה") באשר לתנאים לקיום מופע משותף, אשר בסיומו של המו"מ חתם התובע על ההסכם לקיום המופע.

בתביעה נטען, כי בסמוך לאחר קיום המופע המשותף גילה כי קיימת כוונה להוציא לאור DVD ודיסק מהמופע. בעקבות האמור, התריע נציגו בפני חברות ההפקה בדרישה שלא להפיץ את האלבומים האמורים ללא אישורו והסכמתו של התובע. פנייה זו לא נענתה, ובסמוך הוציאו חברות ההפקה את האלבומים האמורים ושיווקו אותם בחנויות וברשתות.

עוד טען התובע כי הנתבעות עושות שימוש בתיעוד המופע המשותף לקידום המופע החדש בארה"ב. בכך, יש כדי לפגוע בזכויותיו, במיוחד כאשר באותו המועד הוציא לשוק DVD ואלבום חגיגי כפול לציון עשור לפעילותו האמנותית.

במסגרת התביעה, עתר התובע למתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעות או מי מטעמן להפר את זכויותיו ולעשות כל שימוש בשמו, בקולו או בדמותו וכן להסיר לאלתר הקלטות שונות בהן הוא מופיע וכן עתר לצו למתן חשבונות וסעדים כספיים.

השופט מגן אלטוביה דחה את התביעה וקבע כי אין לקבל את טענותיו של התובע. לדבריו, במסגרת ההסכם על המופע המשותף עליו חתם התובע, נכלל סעיף בו נאמר כי "האמן מאשר ומעניק לחברות ההפקה את הזכות לשכפל, להפיץ, לצלם, להסריט, להקליט ולשדר, בין בעל פה ובין באופן ויזואלי". בעניין זה קבע השופט אלטוביה, כי אין ראיות המצדיקות לביטול הסעיף בהסכם לאחר שהצדדים ביצעו את המופע המשותף, והנתבעות או מי מהן שילמו לתובע את התשלומים שנקבעו בו.

עוד הוסיף השופט, כי דווקא על רקע טענת התובע לפיה בהסכמים קודמים עמד על כך שלא יופצו צילומים מהופעותיו ועל רקע כוונתו להוציא לאור DVD, סביר להניח שלאחר קבלת הגרסה המעודכנת של טיוטת ההסכם שנשלחה אליו – עיין התובע בסעיף הרלוונטי. ככל שלא עשה כן ולא הביע התנגדות לאמור בסעיף זה קודם לחתימתו על ההסכם, אין לו אלא להלין על עצמו: "אין זה מתקבל על הדעת כי אמן כתובע המופיע תדיר ומתקשר בהתאמה בהסכמים כאלו ואחרים הער לעניין זכויות הפצת סרטונים ומדיה מצולמת באשר היא שהוא מושאה, יבחר שלא לבדוק עניין זה היטב בטיוטת ההסכם ובהסכם עליו הוא חותם. למצער, אם נשמט עניין זה, אין לומר שהתובע הוטעה והימנעותו מלעורר הנושא או לבדוק אותו ככל שכך ארע, פועלת לחובתו מול נוסח ההסכם הכתוב עליו חתם", נכתב בפסק הדין.

לבסוף שוכנע השופט כי התובע חתם על הסכם שהעניק לחברות ההפקה את הזכות להפיץ את החומרים, לאחר שניהל ביודעין מו"מ ביחס לתנאי ההתקשרות. אשר על כן, התביעה נדחתה ונפסק כי ישלם התובע לנתבעות שכר טרחה והוצאות בסך כולל של 90,000 שקלים.

(ת"א 39220-02-15)

הפוסט זכויות יוצרים במחוזי ת"א: אמן לא יכול לחזור מהסכמתו להפצת הקלטת מופע הופיע ראשון בדן חי ברשת