אם פעם היה מקובל להגיד, שעם העיתונים שכללו את הפרסום המשמיץ כבר עטפו דגים, מרגע שפרצה לחיינו רשת האינטרנט, לפני כעשרים שנה, בסיועם של מנועי החיפוש, כל פרסום נשאר איתנו לנצח. האמנם? או שיצירת זכות לדרוש מחיקה של חומרים תחזיר אותנו לעולם העיתונים, בו פרסום לא יעטוף אמנם דגים, אלא פשוט יימחק בקרות תנאים שייקבעו.

באירופה קבעו כבר לפני מספר שנים, תחילה מכוח הפסיקה ואחר-כך במסגרת תקנות הגנת המידע (GDPR) שנכנסו לתוקף בחודש מאי 2018, כי לכל אדם הזכות לדרוש את מחיקתו של מידע עליו, בין אם מידע שפורסם במדיה הדיגיטלית ובין אם מידע המצוי במאגרי מידע שונים. לזכות הזו אומנם נקבעו מספר סייגים, אבל היא רחבה וגורפת. פשוט לבוא ולמחוק כל פרסום שהיה. לפני מעט יותר משנה הגיע מימוש הזכות לשיא, כאשר בית המשפט החוקתי של גרמניה קיבל את טענתו של גבר שהורשע ברצח כפול 37 שנים קודם לכן, וקבע כי יש לו את "הזכות להישכח" על-ידי הסרת שמו מתוצאות החיפוש בגוגל. כאן מדובר באדם שהורשע, שילם את חובו לחברה ועכשיו רוצה להתחיל דף חדש בחיים. בארץ עדיין לא קיימת זכות כזו, אבל האם ראוי שתהיה?

מצד אחד יש הטוענים שקבלתה של הזכות להישכח, כמוה כשכתוב ההיסטוריה. יהיו שיצביעו גם על הקושי לנהל משטר של מחיקות. הפרסום, כך יוסבר, היה נכון לשעתו וככזה הוא צריך להישאר ברשת. אדם יכול לעמוד למשפט, לצאת זכאי וכל העובדות יחד יזכו לפרסום, יטענו, הן עובדת העמדתו לדין והן עובדת זיכויו. החוק בישראל, אגב, מכיר בזכותו של אדם שנפתחה נגדו חקירה פלילית שהסתיימה, בין אם בסגירת התיק לפני משפט ובין אם בזיכויו, לדרוש מכל גורם שפרסם את עובדת העמדתו לדין לפרסם גם את יציאתו זכאי. אך ההוראה הזו נחקקה לפני עידן האינטרנט ואין הוראה שמחייבת פשוט למחוק את הפרסום הראשון. בארץ קיים גם חוק שנקרא "תקנת השבים", שקובע שאדם שהורשע, כעבור תקופת זמן שנקבעה (תקופה שונה לגבי מצבים שונים) תמחק עובדת הרשעתו מהמרשם הפלילי. האם לאדם כזה צריכה להיות זכות לבקש למחוק כל פרסום שהיה על הרשעתו מרשת האינטרנט בדיוק כמו אותו רוצח גרמני?

מול כל הטענות שנגד המחיקה עומד עולמו של אדם, תלוי על בלימה באותה מחיקה. אז נכון, יש אנשים כמו ראש הממשלה שיש עניין ציבורי בכל ההיסטוריה שלהם לטוב ולרע ואולי לגביהם אין הדבר נכון ליישום. בכך מחקנו את התסריט הראשון שנתנו. אבל יש גם את אותם אנשים שפרצו לקדמת הבמה הציבורית רק בשל האשמה שהוטלה עליהם. מנקודת המבט של אותם אנשים, המחיקה היא בבחינת להיות ולחדול.

אז נכון, המחיקה היא נטל, לפעמים גם טרחני משהו. היא גם יכולה לשכתב במשהו את ההיסטוריה. אבל כאשר מונח על כף המאוזנים כל עולמו של אותו אדם המבקש את המחיקה, כל נימוקי הנגד מתגמדים. באיזון הסופי, לכן, ראוי שגם ישראל תאמץ בחקיקה את זכותו של האדם, בנסיבות שתיארנו, שאנחנו כולנו נשכח אותו.

הפוסט הזכות להישכח ברשת – גם בישראל הופיע ראשון בדן חי ברשת

העותר, אזרח גרמני, הורשע ברצח כפול וניסיון לרצח בשנת 1982 בפרשייה שהסעירה את גרמניה ונידון למאסר עולם. בשנת 2002 השתחרר מהכלא, ולאחר שהתקשה למצוא עבודה ולהשתלב בחיי החברה, בשנת 2009, גילה ששמו המלא מופיע בכלל הפרסומים, קרי, מאמרים הקשורים לפרשיית הרצח. בעקבות זאת, הגיש בקשה לצו מניעה לפרסום שמו, שהתקבל, כנגד העיתון הפופולרי דר שפיגל (Der Spiegel), בו  כלל הפרסומים והמאמרים המאזכרים את שמו המלא כמבצע הרצח ונמצאים בארכיון העיתון.

כעבור 3 שנים (2012), ביטל בית המשפט העליון את צו המניעה בערעור שהגיש העיתון, כשהבסיס לקביעה זו היה כי בנסיבות המקרה הזה, זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי וחופש העיתונות גוברים על זכותו של הרוצח לפרטיות ואנונימיות. בית המשפט התחשב בכך שהגישה לארכיון העיתון הייתה מוגבלת ורק באמצעות חיפוש ממוקד ניתן היה להגיע לאותם הפרסומים. מבין הנימוקים וההצדקות של בית המשפט העליון ניתן ללמוד על עמדתו דאז; עוצמת הליקוי, קרי, גודל החשיפה לאותם פרסומים אינו קטסטרופלי המצריך את התערבותו של בית המשפט.

העותר שסירב להשלים עם הכרעת בית המשפט העליון הגרמני, הגיש עתירה לבית המשפט החוקתי הפדרלי, על מנת להסיר את שמו מאותם מאמרים ופרסומים הנמצאים בארכיון של מגזין העיתון (וכתוצאה מכך נמצאים ברחבי האינטרנט בדגש על מנועי החיפוש האינטרנטיים).

בשונה מגלגולי התיק הקודמים, בשנת 2018 נכנסו תקנות האירופאיות לאבטחת מידע (GDPR) שביניהן סעיף 17 "הזכות להישכח", דבר שנתן יתרון לעותר (רוצח מורשע) בעתירה שהגיש לבית המשפט החוקתי הפדרלי.

בניגוד לערכאה הקודמת, במבחן השיקולים והאיזונים, בית המשפט הפדרלי הטה את כף המאזניים לטובת הזכות לפרטיות, כשהזכות להישכח נתנה את הטון הסופי והמכריעה לכך. הנימוקים העיקריים להחלטת בית המשפט היו, שבעידן הטכנולוגי המודרני הכולל מנועי חיפוש אינטרנטיים, המידע נגיש והחשיפה כה גדולה, כך שאפילו שעברו 18 שנים מאז שהשתחרר מהכלא, המקרה מלווה את העותר בכל רגע נתון ומונע את השתלבותו בחברה, חרף שכבר ריצה את עונשו. בית המשפט הוסיף ונימק כי תפקידה של הזכות לפרטיות, בין היתר, להגן מפני הפצת מידע העשוי להשפיע באופן משמעותי על התפתחותו האישית של האדם

לאורך פסק הדין, חזר ועלה נושא "ממד הזמן של המידע" כך שאם מידע בעבר היה זמין לציבור במשך זמן מוגבל ואחר כך נשכח, וכתוצאה מכך במרבית המקרים רק הדור שחי בתקופת הפרסום הראשוני היה חשוף לאותו מידע; כיום בעידן הטכנולוגי, מידע שפורסם נגיש לכולי עלמא, לצמיתות ובאופן מידי. לא מספיק היום שפרסום מידע אודות אדם יהיה מוצדק ומהימן בזמן הפרסום, אלא שהפרסום יהיה מוצדק ורלוונטי בכל רגע בו הוא נגיש לציבור.

בסופו של פסק הדין, בית המשפט בהערת אגב הציע מספר הצעות כיצד ניתן לאזן בין האינטרסים ובעיקר לצמצם את הפגיעה בחופש העיתונות וחופש הביטוי כתוצאה ממחיקת השם בכל הפרסומים. אך לאחר ההצעות קבע כי אין ביכולתו לפקח ולהבטיח שכלל הפרסומים ימחקו מרחבי הדיגיטל. משכך, הורה "להשחיר" או להסיר את כלל הפרסומים הדיגיטליים בהם שמו של העותר מופיע בהקשר מקרה הרצח.

הפוסט בית המשפט החוקתי הפדרלי בגרמניה קובע: הזכות להישכח חלה על פרסומים אודות רוצח הופיע ראשון בדן חי ברשת

קביעה זו הגיעה בסופו של מאבק משפטי ממושך, אשר החל בעקבות סירובה של גוגל ליישם הוראה של הרגולטור הצרפתי להגנה על מידע (CNIL), לפיה על גוגל להסיר לינקים מתוצאות החיפוש בכל גרסאות מנועי החיפוש בעולם, ולא רק באלה האירופיות. בעקבות הסירוב, הרשות קנסה את גוגל בכ-100,000 אירו, וזו ערערה לבית הדין האירופי לצדק, אותו גוף שהחיל את הזכות להישכח ברחבי האיחוד לפני כחמש שנים.

בתחילת ההליך המשפטי ניסו הצדדים לברר האם ניתן לפרש את כוונת חוקי האיחוד האירופי ככאלה המחייבים כל מפעיל מנוע חיפוש ליישם בקשה להישכח בכל מדינות העולם, בכל מדינות האיחוד האירופי או רק במדינה שבה מתגורר המבקש להישכח. לטענת גוגל, הזכות להישכח לא בהכרח דורשת שקישורים אלה יוסרו בלי הגבלה גיאוגרפית מכל מנועי החיפוש שלה, כשמנגד הטענה הבולטת היא כי כל אדם באירופה נגיש לשימוש ב-VPN המאפשר גישה למידע הזמין במדינות אחרות.

בית הדין ציין כי מדינות רבות אינן מכירות בזכות להישכח ואינן נוקטות גישה למימוש זכות זו. עוד ציין כי הזכות להגנה על נתונים אישיים היא לא זכות אבסולוטית, וכי יש לשקול אותה ביחס לתפקידה בחברה כך שיווצר איזון בינה לבין זכויות בסיסיות אחרות.

לבסוף הוכרע כי לא ניתן ללמוד מהחוק האירופי על כוונתו למימוש הזכות להישכח מחוץ לגבולות האיחוד האירופי, וכן לא נראה שהוא התכוון לכפות על מפעיל כמו גוגל, לחייב את מימושה של הזכות להישכח בגרסאות חוץ-אירופיות של מנוע החיפוש שלו. יתרה מזו, צוין כי החוק באיחוד האירופי לא מספק התייחסות לכל הקשור ביישום הזכות להישכח מחוץ לאיחוד האירופי.

הפוסט ניצחון לגוגל: "הזכות להישכח" לא תיושם מחוץ לאירופה הופיע ראשון בדן חי ברשת

סיפור הרקע לעתירה התחיל לפני למעלה מעשור, כאשר עורך דין בשם יונתן מילר, שאינו התובע, הסתבך בפלילים והורשע בשבע עבירות של גניבה. הרשעה זו עלתה לו ב-46 חודשי מאסר בפועל, תשלום פיצויים של 1.6 מיליון ₪ ופרסומים נרחבים ברחבי האינטרנט.

לאחר שהתובע גילה כי בעת חיפוש שמו במנוע החיפוש Google התוצאות הראשונות אשר עולות, הן אלה הנוגעות לעורך הדין שהורשע בפלילים, הוא החליט להגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי על מנת להורות למנוע החיפוש ואתרי האינטרנט הרלוונטיים, להסיר את כל הכתבות והחיפושים הקיימים ברשת האינטרנט בנוגע למקרה זה.

התובע טען בפני ביהמ"ש כי פרסומים אלה גורמים לו לפגיעה קשה, כי הם אינם חוסים תחת ההגנה בחוק לשון הרע של "פרסומים מותרים" וכי אין מדובר בפרסום 'נכון והוגן' כפי שטענו הנתבעים וכפי שקובעת ההגנה בעניין בחוק איסור לשון הרע. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענותיו של התובע וקבע כי הוא אינו צד לתיק הפלילי הנדון, על כן, אין הוא יכול להלין עליו. כמו כן, קבע ביהמ"ש כי במועד פרסום של כתבה מסוג זה אין כל חובה לברר האם קיים אדם נוסף בעל שם זהה.

החלטת ביהמ"ש העליון שלא לשנות את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולדחות את התביעה רק מחזקת את הצורך העז לקדם חקיקה חדשה, חקיקה אשר תתאים לרוח זמננו, ותאפשר לאזרח לממש את 'זכותו להישכח'.

הפוסט הזכות להישכח: העליון דחה עתירת עורך-דין שטען ל'כפיל' בעייתי לשמו ותוארו הופיע ראשון בדן חי ברשת