האמירה נשוא התביעה פורסמה במסרון מטעם הנתבעת אגב הליך הבחירות לרשות המועצה, שלטענת התובע עולה כדי לשון הרע. לאחרון צורף מאמר שלטענת התובע נשלח מטעם הנתבעת לעיתון. בגין כך נתבעו לפיצוי ללא הוכחת נזק 33 אלף שקלים. בית המשפט מצא כי היה בדברים משום לשון הרע, אך לא מצא כי יש מקום להטיל בגין כך פיצוי ללא הוכחת נזק.

בחלקה הראשון של פסיקתו, השופט יניב הלר, בחן ממעוף הציפור את הגנות "אמת הפרסום" ו"תום-הלב", וקבע כי קיימים במסרון אי דיוקים אשר אודותיהם הגנות אלו אינן חלות. עוד קבע השופט הלר כי דרישת ה"פרסום" המופיעה בחוק התקיימה גם היא עקב הפצת המסרון.

בחלקה השני של פסיקתו קבע השופט הלר שלמרות האמור לעיל יש לדחות את בקשת התובע משני טעמים. הראשון, כיוון שרגישותו של התובע לאמירות קשות מולו אינה סימטרית לרגישות אמירות קשות מטעמו ליריבתו; השני, כיוון והפגיעה בתובע הייתה מינורית ונקבע לא מכבר בפסיקה שיש למנוע את הצפת ביהמ"ש בתביעות בלתי מוצדקות.

השופט הלר נימק את החלטתו שלא לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק לתובע תוך ניתוח סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, בו נקבעה האפשרות לפסוק פיצוי מסוג זה: "לטעמי, מהלשון  של סעיף 7א(ב), "רשאי בית המשפט", עולה כי פסיקת הפיצוי בלא הוכחת הנזק נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט ואין המדובר בפיצוי חובה אוטומטי. המחוקק איפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק. איפשר – ולא חייב".

בסיכום פסק הדין אף נקבעו פיצויי הוצאות בסך 2000 ש"ח לטובת הנתבעת.

(ת"א 4152-10-18 בר כוכבא נ' פרי יגור).

הפוסט השלום בחדרה בעניין לשון הרע: בית המשפט אינו חייב לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק הופיע ראשון בדן חי ברשת