חוק הגנת הפרטיות חוגג בימים אלו 40 שנה. אבל מסיבת יום ההולדת הזו צריכה להיות מהולה בעצב רב על כך, שמאז שחוקק לא הותאם החוק לתקופה הטכנולוגית של היום. התיקון המקיף והרציני האחרון בחוק נעשה לאחרונה רק ב-1996. האינטרנט לא היה מול עיני המחוקקים אז.
אז איך זה קרה שחוק שנועד להגן על זכות חשובה כל-כך מעלה אבק כל כך הרבה שנים? פשוט, כי מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת לא חשבו בכל השנים האלה, שהנושא הזה באמת חשוב. אחרת כבר מזמן היה לנו חוק מעודכן יותר. אבל כאשר הנושא כבר עלה על סדר היום, הוויכוח מה צריך לשנות ואיך, האפיל על קידומו של החוק.
שני נושאים עיקריים היו במחלקות. הראשון – איך לשנות את החוק. האם לחוקק חוק חדש או לתקן את הקיים וגם אם לתקן, האם לעשות זאת בכמה פעימות או באבחה אחת. הוויכוח השני בוסס סביב השאלה, מה לתקן והאם החוק החדש צריך להיות תאומו של החוק האירופאי, שם נחקקו בשנת 2016 תקנות מידע אישי מפוארות ומעודכנות לימינו, תקנות ה-GDPR. שקדו עליהם טובי המוחות בתחום באירופה וקבלתן הובילה לשינוי עולמי בתחום ההגנה על המידע האישי. ברזיל, ארגנטינה, קנדה, קליפורניה ומדינות נוספות בארה"ב ובעולם, הלכו והולכים בעקבות החקיקה האירופאיות וקובעים חקיקה חדשה בתחום או מתאימים חקיקה קיימת.
מתחת לפני השטח, לב ליבן של התקנות האירופאיות יוצא מנקודת הנחה כי המידע האישי שייך, למעשה, לאזרחים בהם עוסק המידע. כפועל יוצא מכך מקנות התקנות זכויות נרחבות לאזרח, בין היתר, לבקש למחוק את המידע עליו או לנייד אותו לחברה המתחרה, אם וכאשר מבקש האזרח לעבור מחברה אחת לרעותה. לא בהכרח כל הזכויות האלו מתאימות גם לישראל.
במידה רבה ניתן לטעון כי הוויכוחים האלה הוכרעו ברובם. כך ניתן למנות שלוש הצעות חוק שמקדם משרד המשפטים ואשר ימתינו לכנסת ה-24: הרחבת סמכויות האכיפה של הרשות להגנת הפרטיות (תיקון מס' 13), צמצום חובת רישום מאגרי המידע (תיקום מס' 14) והרחבת זכויות מושאי המידע (תיקום מס' 15).
מבין השלושה, התיקון האחרון עדיין נמצא בשלבי כתיבה. במשרד המשפטים, דומה, הכריעו כי הכף תטה להצעה שתדמה מאוד לתקנות האירופאיות. אבל אלו עוסקות רק במידע האישי, הן לא עוסקות בנושאים אחרים, שזכו לכינוי "הפרטיות הקלסית". גם בתחום הזה יש מה לתקן.
חוק הגנת הפרטיות, למשל, אינו מטיל אחריות על בעלים של גופי שידור ואתרים המתפקדים כ"עיתון ברשת", עורכים ובעלי תפקידים קשורים לתכנים פוגעי פרטיות שעולים בהם. כך כתבה שתעלה באתר חדשותי תחייב רק את הכותב ולא את מי שערך את הכתבה, עורך המדור, העורך הראשי והבעלים של האתר. כל אלה, לפי החוק הקיים, פטורים מאחריות.
נושא נוסף שלא הוסדר הוא פרטיות הנפטר. על-פי החוק היום כל הנושאים שאדם רצה לשמור לגביהם על פרטיות הופכים לנחלת הכלל עם מותו. לא זוכה להסדרה, בכלל זה, מי יהיה הבעלים של הנכסים הדיגיטליים, כמו תא הדואר האלקרטוני של הנפטר או העמודים שלו ברשתות החברתיות. בכל אלה יכול להיות מידע מאוד אישי שהנפטר אולי לא רצה לחלוק דווקא עם יורשיו.
ניתן למנות ברשימה הזו נושאים רבים נוספים, כמו שאלת פרטיותם של קטינים שאינה מוסדרת בחוק, הזכות להביא למחיקת פרסומים פוגעניים ברשת שאין דרך לאתר מי עומד מאחוריהם, הזכות לחשוף מעוולים אנונימיים ברשת, צמצום ההגנה על פגיעה בפרטיות בהליכים משפטיים והרשימה עוד ארוכה.
ניסיון העבר מלמד שתפסת מרובה לא תפסת. בעניין הזה יש לקוות שקודם כל יתקבלו התיקונים המוכנים כבר היום. אבי ניסנקורן, בזמן הקצר שהיה שר משפטים, הורה לקדם את התיקונים האלו מהר ככל האפשר. יש לקוות שהשר הבא שיגיע למשרד המשפטים, ללא כל קשר לייחוס הפוליטי שלו, יחשוב שהפרטיות שוב על הפרק.
הכותב עומד ב-16 השנים האחרונות בראש הוועדה להגנת הפרטיות של לשכת עורכי הדין ועומד בראש משרד דן חי ושות' המתמחה בדיני טכנולוגיה, פרטיות וסייבר.
