גלישה באתרים שונים ברשת מעלה סיפורים רבים ומגוונים על פרסומים פוגעניים באנשים, חלק לא מבוטל מהם קטינים, כאשר המשותף לכולם הוא החשיפה השלילית שהביא הפרסום למי שעמד במרכזו. סיפורים מקוממים אודות בחורה שחשפה גבר, אשר לטענתה תקף אותה מינית; אודות בני נוער שחבריהם לכיתה החליטו לחשוף התנהגות אינטימית שלהם; ביקורת על הבוס שהובילה לאחר מכן לפיטורין; פרסום על פעולה פשוטה, לכאורה, כמו פניה תמימה של ילדה קטנה אל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בבקשה שיגרום לכך שג’סטין ביבר יחזור להופעה נוספת בישראל, אשר זכתה לתגובות פוגעניות ופרסומים רבים נוספים כיד הדמיון.
המשותף לכל הפעולות האלה הוא שם הכותרת שקיבלו: שיימינג, או בעברית: ביוש בפומבי. מאחורי שם התואר הזה מסתתרת פעולת חשיפת שמו של אדם ברשת במטרה ללעוג לו, להגחיך אותו או להעלות לדיון מעשה או התנהגות הקשורים אליו תוך שימוש ברשתות חברתיות, בעיקר בפייסבוק ובקבוצות ווטס-אפ, או במטרה להוקיע התנהגויות הנחשבות לפסולות.
אין זה כבר חדש שהאירועים ברשתות החברתיות מתרחשים במהירות. אדם מפרסם סטטוס, תמונה או סרטון, אנשים אחרים משתפים בזה את חבריהם אשר משתפים את השיתופים וכן הלאה – ותוך שעה הופך אותו הסטטוס לשיחת היום, ובמקרים רבים – סיוטו החי של האדם מושא הפרסום. אותו סטטוס או התכתבות שהחלה לעיתים רק בין שני אנשים, מופיע/ה בתוך זמן קצר במאות פרופילים ומכשירים שונים. בדרך כלל בלי לטשטש את זהות האדם, נושא הפרסום.
כאשר מדובר בבני נוער, התופעה חריפה עוד יותר – הן מבחינת עוצמת הפגיעה, רגישותה, והמהירות בה הפרסום מופץ. התחושה היא כי לפעמים אין הכרה בכך שהעמוד בפייסבוק הוא לא החבר הקרוב של מי שמנהל אותו, אלא קהל קוראים שיכול לקבל תוך כמה שעות ממדים מפלצתיים.
לא תמיד השיימניג הוא שלילי. לעיתים יכיל פרסום כזה מידע על אדם שעבר עברה פלילית, למשל מתחום הפדופיליה, והפרסום יכול אז רק לעזור, כדי להרתיע אחרים מפניו. אבל מה יעשה אותו מפרסם אם יסתבר, לאחר מכן, שטעה בזהות האדם ומי שפרסם ביחס אליו, כלל לא קשור למעשה? את החשדנות והסטיגמה שנדבקה לאותו אדם מאותו רגע, יהיה קשה מאד למחוק, ולא כל אדם שנחשף לפרסום ייחשף גם לתיקון הטעות – ככל שייעשה. כמשל הרכלן וכרית הנוצות: ’ברגע ששמועה, סיפור רכילות, "סוד" כלשהו, יוצא מפיך – כמו נוצות של כרית שנישאות ברוח – אין אתה יודע לאן הוא יתגלגל. הוא עף על כנפי הרוח ואף פעם לא תוכל להשיבו!"
אל תוך הכאוס הזה ברשת נכנס מרכיב נוסף: פרסום אנונימי. פרסום כזה נעשה בעמודים פיקטיביים שנפתחים ברשתות חברתיות, בבלוגים שמועלים לרשת, טוקבקים או כל אמצעי אחר שאדם יכול לפעול בו באנונימיות מלאה. הפסיקה המחייבת בארץ לא מאפשרת להתחקות אחר מפרסמים כאלה, והדרך היחידה היא לנסות ולהפעיל נגדם את המשטרה, דרך שמתגלה לרוב כחסרת סיכויי הצלחה, לאור העומס של המשטרה בעניינים אחרים, חוסר יכולת, חוסר עניין או חוסר רצון לפעול בעניין.
ההתייחסות לרשת כאל ’עולם אחר’ חצתה כבר מזמן את הגבולות הסבירים. היום נראה יותר ויותר ש’העולם האחר’, הזר, הוא דווקא זה שמחוץ לרשת. התחושה שעולה, פעמים רבות ובעיקר כאשר מדובר באנשים צעירים, היא כי רבים סבורים, שהכללים שנכונים לגבי העולם האמיתי, שונים ברשת. הבעיה שלהם בעניין הזה, היא שהם תמימים או פשוט טועים.
פרסום ברשת דינו כמו כל פרסום אחר. הוצאת לשון הרע ברשת או פגיעה בפרטיות, מטופלת היום בדיוק באותו אופן בו מטופלים פרסומים כאלה במסגרות אחרות. על המפרסם חלה האחריות לפרסומיו, הן בהליכים אזרחיים והן בהליכים פליליים. ויותר מכך. מי שמפיץ את הפרסום, כל אחת ואחד שעושה שיתופים או העברות הלאה של פרסומים, אחראי לפרסום על-פי הדין באותה מידה כמו המפרסם המקורי.
אף פסיקת בתי המשפט הולכת בשנים האחרונות קדימה לטובת ההגנה מפני פרסומים פוגעניים ברשת. כך הנטייה ההולכת וגוברת הינה להטיל אחריות לא רק על המפרסם, אלא גם על אחד אחר שיש לו קשר לפרסום, כגון עורך או מו"ל של אתרים הפועלים כמו ’עיתון ברשת’, אשר ידעו או היו צריכים לדעת על אופי הפרסום או נסיבותיו, כמו גם על כל מי שמפיץ את אותם פרסומים פוגעניים תפוצה רחבה יותר.
אין ספק שצריך לברך על המגמה בפסיקה. אך בכך לא די. לאלה צריכים להוסיף גם פעולות חינוך, בהינתן שרוב הפגיעות מגיעות מאנשים בגיל צעיר, וכי פגיעות כאלו לרוב חמורות ורגישות יותר. דרושה גם חקיקה מתאימה, שתקבע תחומי אחריות ברורים לכל מי שמפרסם את אותם פרסומים פוגעניים ברשת, תגדיר היקף אחריות של קטינים או הוריהם במקרה הצורך, ואף תעזור לגלות מי עומד מאחורי פרסומים, מקום בו הם מפורסמים בדרך אנונימית. למרות שהתופעה לא התחילה לאחרונה, יש לקוות שבכנסת ה-20 יהיה מי שייקח על עצמו את האתגר הזה אשר אינו נחלתו הבלעדית של מגזר או מפלגה מסוימים.
