אחת הבעיות הגדולות בהליך איסוף המידע עלינו על-ידי חברות גדולות ולטובת מאגרי המידע שלהן, הוא כאשר המידע מגיע אליהן מכמה ערוצים, שאינם קשורים האחד לשני. הצלבה של המידע הזה והוצאת פרופיל על כל אדם המצוי במאגר הנתונים, היא זו שתורמת להפיכתנו לכלי משחק על לוח שחמט גדול של אותן חברות. האח הגדול ממש.
אם הדברים נשמעים תיאורטיים או לקוחים מספרי האקדמיה, אין זה בהכרח מדויק. כך בתקופה האחרונה מעסיקות רשויות מקומיות שונות חברות הגובות בעבורן חובות, אם חובות ארנונה או חובות בגין קנסות שהוטלו. אל אותן חברות מגיע מידע אישי על חייבים מרשויות שונות. לעיתים המידע הוא על אותו חייב. ככל שהמידע הזה נאסף מהחייב עצמו, אסור לרשויות להצליב את המידע ולגבש פרופיל של חובות החייב ללא הסכמתו ועוד יותר מכך מידע על המקומות שבהם ניתן להטיל עיקול כנגד החייב ולגבות את החוב.
למשוואה המתוארת לעיל נכנס נתון נוסף. לפעמים חברות הגביה הללו הן גם החברות שנותנות גיבוי למערכות המידע של הרשויות ואף מחזיקות בידן את מאגרי המידע שלהן, או חלקם. אותן חברות, בדרך פלא, גם הזכייניות להפעלת ההסדרים בחניה, דוגמת סלופארק או פנגו. הן יודעות היכן אנו נמצאים בכל שעות היום, ברגע שהפעלנו את שירות החניה דרך המכשיר הסלולארי שלנו.
אין ספק שריכוז המידע עלינו בידי אותו גורם מעורר שאלות רבות. הגורם הזה יכול להצליב את המידע עלינו ולדעת מתי לחכות לנו בפינה, מקום בו הוא מבקש לבצע גביית חוב, או לעשות שימוש אחר לטובתו במידע.
התומכים בכך באותן רשויות מקומיות שמעסיקות את החברות הללו יטענו, כי שימוש בגורם ריכוזי אחד, מוזיל עלויות ומאפשר לרשויות לקבל שירות מקצועי וטוב יותר. עוד יטענו, בצדק, כי החוק קובע חובה להפריד בין סוגי המידע במאגרי מידע שונים ואוסר לעשות כל הצלבה ביניהן, עיבוד מידע בשפה המשפטית, מבלי לקבל את הסכמת האדם ממנו נאסף המידע.
מנגד, אין ספק שריכוז המידע בידי גורם אחד, מפקיד בידי החתול את השמירה על השמנת. אותו גורם מעסיק עובדים רבים ויכולות השליטה עליהם, מקום בו הם צריכים להרשים ולהראות על ביצועים, קשה. הפיתוי להסתכל אחר התנהלות בתיק אחד לטובת פעילות בתיק אחר, לעיתים גדולה. במיוחד אם מצפה בסוף בונוס על הצלחה.
הפתרון לבעיה יכול לבוא משלושה כיוונים. קודם כל למנוע מצב, בו אותו גורם מרכז מידע אישי המגיע אליו מערוצים שונים שאינם קשורים האחד לשני. דרך שנייה שתוכל לעזור, היא אכיפה של החוק הקיים. על-פי החוק חברות כאלה מחויבות לבצע הפרדה לוגית במערכות שלהן בין המידעים השונים ולנהל מערך הרשאות גישה מדוקדק, שימנע את היכולת מכל עובד לראות את כל מה שהוא רוצה. מי שאמור לאכוף את החוק היא הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים. זו אכן פועלת בכיוון, אך כוח האדם העומד לרשותה והסמכויות המצומצמות שלה, יחסית, מספיקים רק להיקף פעולות מצומצם. הגדלה של התקציב כוח האדם איתו, ללא ספק יתרמו לפיתרון הבעיה.
דרך נוספת היא הרתעה. בשתי הכנסות הקודמות התגלגלה הצעה לתיקון חוק הגנת הפרטיות, אשר כללה הרחבה של סמכויות האכיפה של הרשות. ההצעה הזו לא הגיעה לכדי דיון ממשי וירדה מעל סדר היום. אין ספק שראוי עתה, עם כינוסה של כנסת חדשה, לחזור להצעה הזו ולקדם אותה. כי בלי הרתעה, לא חשוב מה נאמר. החברות הללו עם כל המידע ישמרו עליו, בדיוק כפי שהחתול שומר על השמנת.
