הכל היה ערוך כמו מבצע צבאי. בשעת בוקר מוקדמת הגיעו צוותי הטלוויזיה לביתו של שלומי לחיאני, ראש עיריית בת-ים. בנוסף לצילום שלו, שם נראה מובל לחקירה, דלפו גם הפרטים: חשבון בנק באיגוד, גובה החוב לבנק מזרחי, מזומנים המצויים בידי אחותו, עובדי העירייה משתפי הפעולה וכל מה שרק היה אפשר כדי לייצר אופרת סבון אמיתית.
התקשורת קיבלה בידיים פתוחות את המידע שזרם מהמשטרה וגם שיתפה עימה פעולה, ללא כל עקבות. הציבור, בהמשך כבר שפט את לחיאני ומצא אותו אשם.
עיון בפרטי הפרשה מעלה, שאצל ה"אח הגדול", לחיאני היה על הכוונת כבר שנתיים קודם למעצרו. מעקבים, ציטוט לשיחות טלפון ואיכונים – לא ברור באיזה אמצעי בדיוק נעזרו חוקרי הפרשה. אך גם בלי מידע על אלה, החומר שהגיע לידי התקשורת קיבל את המימד שמשקף תקופה זו. לא מעקב של חודש או מספר חודשים. שנתיים.
השאלה מה חפצה המשטרה להרוויח משימוש זה בתקשורת בכל הפרשה? האם סתם טפיחה על השכם, ניפוח האגו? או שמא קיימות כוונות נסתרות אחרות. תהא אשר תהא המטרה, מכל אלה עולה ריח חזק של כוונה ברורה בשימוש שנעשה בתקשורת בכל הפרשה.
אפשר לבקר את דרך התנהלות המשטרה. יהיו אולי שיצדיקו התנהלות זו ויטענו, כי סוג החשדות בהן מואשם לחיאני מצדיק זאת, אך מכל אלה דומה, שלרגע שכחנו שהוא רק חשוד, לא יותר מכך בשלב הזה.
ויכוח ארוך מתנהל בשאלה האם ראוי לפרסם את שמו של אדם שנעצר עוד לפני הגשת כתב-האישום נגדו. החוק היום מאפשר לאדם שנעצר לבקש את אי-פרסום שמו. אך לשם כך עליו לעבור משוכות גבוהות וקשות, עד כמעט בלתי אפשריות.
המצדדים בפרסום טוענים, כי במדינה דמוקרטית זהו לב ליבה של זכות הציבור לדעת והחירות העיתונאית. טענה חשובה נוספת הינה, כי עצם הפרסום תורם לחקירה עצמה, מאחר והוא מעורר, לעיתים, מתלוננים ועדים נוספים, להתייצב בפני המשטרה. מנגד, המתנגדים לפרסום דבר המעצר גורסים, כי כבוד האדם, ההגנה על שמו הטוב ופרטיותו, נפגעים פגיעה אנושה בפרסום זה, אשר קשה לרפאו כאשר לא מוגש לבסוף כתב-אישום.
מקרה לחיאני מוסיף מימד מיוחד לשאלה, בהיותו "איש ציבור", כפי שנוהגים להגדיר. היינו אחד שזרק עצמו מרצונו למרכז הזירה הציבורית בעצם החלטתו להעמיד עצמו לבחירה לתפקיד ציבורי חשוב כל-כך כראש-עיר. השאלה האם בהיותו איש ציבור ננהג אחרת עם אחד כמו לחיאני?
לצרכן התקשורת, פרסום חשדות שהועלו נגד אזרח עשוי להוות פרט של רכילות או אירוע שולי. לאזרח שבמוקד העניין יכול הפרסום להוות מרכז חייו. פרסום כזה עלול לפגוע פגיעה אנושה בשמו הטוב, בכבודו, בפרנסתו ובמשפחתו. הדימוי השלילי שידבק באדם עלול ללוות אותו כל ימי חייו. כך ביחס לחברה סביבו וכך ביחס לאדם בינו לבין עצמו. פרשת מעצרו של לחיאני רק מחדדת את התחושה, שהגיעה השעה שמחוקק יאמר את דברו בעניין ויקבע כללים שונים מאלו הקיימים היום. על-פי כללים אלו, יתהפך המצב הקיים וייאסר פרסום שמו של חשוד, אלא אם קיימות נסיבות יוצאות-דופן המצדיקות את הפרסום המקרה הקונקרטי.
ללחיאני, כך דומה, לא ניתנה אפילו האפשרות לבקש שדבר מעצרו לא יפורסם. צוותי הטלויזיה הרי כבר המתינו לו ליד הבית. אף עם התנהלות זו יש לעשות סדר חדש ולקבוע כללים בקשר לדרך התנהגות התקשורת במצבים מסוג זה. מעל לכל יהיה מענין לראות, כיצד תנהג התקשורת אם לחינאי, כפי שהבטיח, ינפץ בקול גדול את ה"בלון" שהפריחו מעליו.
