דו"ח שהוכן לאחרונה על-ידי מרכז המידע והמחקר של הכנסת, עבור הוועדה לזכויות הילד, מצביע על דאגה רבה במעורבות העולה וגוברת של קטינים בתוכניות ריאלטי. עורכי הדו"ח מעלים, במסגרתו, חשש מפני פגיעה בפרטיותם של הילדים המשתתפים בתוכניות וחשיפתם של פרטים ומצבים אינטימיים לפני ציבור גדול, כאשר לילדים אין את היכולת האמיתית לשקול את הסיכונים הכרוכים בהופעה בתוכנית מציאות בטלוויזיה.
מעל כולן בולטות התוכניות "סופר נני" כמו גם "משפחה חורגת", בהן ניתן לראות מידי שבוע קטינים ברגעי משבר וברגעים הפרטיים ביותר נחשפים במערומיהם לעיני כל. החשיפה אינה מצומצמת אך ורק לצופי התוכנית אלא קטעים אלו מפורסמים כפרומיים לתוכניות עשרות פעמים קודם לשידורם.
אין ספק שפרסום טלויזיוני של ילדים במסגרת סרט שמוקלט בביתם ומצלם אותם במצבים האינטימיים ביותר, פוגע בפרטיות שלהם. מיותר לציין, כי פרסום כזה אסור על-פי החוק, אלא אם המצולם הסכים לו. כאשר המצולמים הינם ילדים על-פי החוק הסכמתם אינה תקפה ויש לקבל את אישור הוריהם לפרסום.
במצב דברים רגיל אין כל בעיה עם כך שהורה נותן השאה בשם ילדיו. כך אכן קובע החוק, למעט מצבים העוסקים בדרך-כלל ברכוש, בהם נדרשים ההורים לקבל אף את אישרור בית-המשפט על הסכמתם. למרות זאת, כאשר מדובר בתוכניות מציאות, בהן ישנה חשיפה משותפת של הורים וילדים, נשאלת השאלה האם הסכמת ההורים לצילום הקטינים ניתנת מדעת. הרי, ברור לכל כי במקרים אלו ההורים מונעים מאינטרסים זרים מאלו של הילדים (דוגמאת הרצון להתפרסם ולהתעשר). על כן מה התוקף של הסכמת ההורים כאן, כאשר לעיתים ישנו ניגוד עניינים מובן בין האינטרס הברור שלהם להיחשף לבין המחשבה המושכלת לתוצאות החשיפה של ילדיהם.
ההתיחסות הרווחת בכלל לפרסום תמונות או קטעים מצולמים בהם נראים קטינים, הינה לעיתים קיצונית לשני הכיוונים. אם צופים רבים מרימים גבה כאשר ילד מצולם לתוכניות ריאליטי, כמו אלו שמנינו, לעיתים נראים ילדים על המרקע כאשר פניהם טושטשו. לא פעם הרקע לפרסום הוא תמים לחלוטין והטישטוש נראה תמוהה משהו. כאשר מבררים את הסיבה, מתברר כי בורות אצל עורכים בכלי התקשורת הרלבנטי היא זו שהובילה טישטוש הזה, מתוך מחשבה שאסור לחלוטין לפרסם תמונות או קטעים מצולמים בהם נראים קטינים, כאילו סופר נני ודומיה בכלל לא הגיחו למסך.
בכלל, נראה כי ישנה סברה מוטעית הרווחת בקרב הציבור לפיה אסור לפרסם כל תמונה של קטין ללא הסכמת הוריהם. סברה זו תהא נכונה כל עוד מדובר בחשיפת הקטין "ברשות היחיד" או כאשר הקטין מוצג בצורה מבזה, משפילה. בנוסף החוק אוסר, למעשה, לפרסם תמונות קטינים או כל דבר אחר שיכול להביא לזהויים רק כאשר הקטין או בן משפחתו מעורבים בהליכים משפטיים פליליים או בעבירות שונות, כאשר הקטין הינו קורבן לעבירה, חולה באיידס או בטיפול פסיכיאטרי וכאשר הוא מצוי בטיפול של פקיד סעד. עם זאת, בפועל פרסום תמונה של קטין "ברשות הרבים" אשר אינה נופלת תחת המקרים שנמנו, מותרת ואינה מצריכה את הסכמת ההורים.
אין ספק שהמציאות שמתגלה בתוכניות הריאליטי אינה כזו הנופלת על אותם מקרים, למעט, אולי, אם מתגלים מקרים של אלימות במשפחה שהופכים את הקטין לקורבן של עבירה, במקרים כאלה. דווקא במקום שבו החוק היה צריך, אולי, להגן על הקטינים ולהגביל את מרחב התימרון של הוריהם ביחס להסכמה להשתתף בתוכניות כאלו, החוק שותק.
החוק גם שותק, מנגד ולמרבה האירוניה, גם במקרים בהם היה מקום להתיר מעט את הרסן, כמו מקרים בהם ילדים, למרות הקשר שלהם לכל קשת המקרים המנויה בחוק, זקוקים לפרסום. כך, למשל, פועלות בארץ עמותות המסייעות לילדים חסרי בית מסודר למצוא משפחה אומנת. ילדים אלו יכולים למצוא את המשפחה הזו, על-פי רוב, רק בעזרת פרסום המקרה האישי שלהם שהביא אותם למצב בו הם נמצאים. פרשנות שמרנית של החוק יכולה להוביל למסקנה שאי אפשר לערוך כל פרסום בקשר לאותם ילדים גם אם זהותם מטושטשת בו. בפרשנות כזו מחזיקים רשויות הרווחה ומונעים בכך, פעמים רבות, מילדים רבים למצוא לעצמם בית חם.
במקרים האלו, בהם הפרסום הוא לטובת הילד באופן מובהק, להבדיל מאותן תוכניות ריאליטי שהפרסום הוא אולי טובת ההורים אבל וודאי שלא לטובת ילדיהם, היה מקום להתיר מעט את הרסן. פרשנות נכונה של החוק צריכה להוביל למסקנה, כי מקום בו הפרסום הוא לטובת הילד ומי שיכול לזהות את הילד מהפרסום הוא מי שממילא מכיר את סיפורו, כגון קרובי משפחה או שכנים, יש להתיר את הפרסום. לא תמיד המרחק מאור הזרקורים מטיב עם הקטין. לפעמים האור הזה יכול גם לחמם.
