גורמים ממשלתיים ובראשם שר ההסברה, יולי אדלשטיין, כך נמסר, הפיצו בחו"ל את התמונות המזעזעות של גופות הנפגעים ברצח באיתמר. באמצעותן, מקווים אותם גורמים, תושג המטרה בה נכשלה מערכת ההסברה הישראלית: יצירת אמפתיה לעמדה הישראלית במו"מ מול הפלשתינאים.
אין ספק שהתמונות של הפיגוע המזעזע באיתמר מעוררות חלחלה. את שהעיניים רואות קשה לתאר, והיו אתרים שכבר העלו את התמונות האלה לרשת, למי שמתקשה לדמיין. אולם, נשאלת השאלה, האם פרסום כזה מכבד את כבודם של הנרצחים? האם היו רוצים הללו שמראה זה האחרון, הוא שייחרט בתודעה בקשר אליהם?
עיון בספר החוקים מלמד, כי אין כל הוראה בחוק האוסרת על הפצה ופרסום תמונות מזעזעות כל-כך. איש הישר בעיניו יעשה. היו עיתונים וכלי תקשורת שהזדרזו והצהירו מיד לאחר הרצח, כי ימנעו מהציבור את המחזות הללו. היו גם כאלה, וגורמים ממשלתיים בראשם, שסברו אחרת.
הכנסת דנה בימים אלו, בשלב שבין הקריאה הראשונה לקריאה השניה והשלישית, בהצעת חוק פרטית שזכתה לתמיכת הממשלה, הקובעת איסור על פרסום תמונתו של אדם שנהרג, אשר צולמה במקום אירוע הפגיעה, בזמן הפגיעה או בסמוך לאחריה. ממש כמו במקרה הרצח באיתמר. סוגייה זו הינה חלק משאלה רחבה יותר, לה אין פיתרון בחקיקה הישראלית ואף לא בהצעת החוק האמורה – האם ראוי, כי הזכות לפרטיות של אדם במהלך חייו תמשיך לחול גם לאחר פטירתו?
על-פי המצב החוקי הקיים עם לכתו של אדם לעולם שכולו טוב, הולכת עימו גם פרטיותו. כבוד הנפטר אינו מקים הגנה על אותם עניינים, אשר ערב מותו היו בדל"ת אמותיו של זכותו לפרטיות.
אין ספק שהשאלה האם פרטיותו של אדם צריכה למות יחד עימו היא שאלה נכבדה. ראשית, במישור הסמנטי, שהרי, כיצד ניתן לדון בפרטיות של אדם שאינו בין החיים? שנית, מעבר לסמנטיקה, השאלה האמיתית הינה, האם אותם ערכים שהמחוקק טרח כל-כך להגן עליהם בשם זכות האדם לפרטיות, אכן צריכים להפוך לנחלת הכלל מיד עם פטירתו של אדם?
שאלות אלה עולות גם בקשר למקרה הפרטי של פרסום תמונתו של אדם שנהרג בארוע רצחני. האם היה אותו אדם רוצה שתמונתו, בה מוצגת גויותו מוטלת לאחר מעשה רצח ברוטאלי – תפורסם? את מי אפשר לשאול עכשיו, אחרי שאותו אדם אינו בין החיים? האם את בני משפחתו?
אלו, בחלקם, הטיעונים של מתנגדי ההצעה העומדת לדיון עתה בכנסת. לעמדתם, אין גורם היכול לקבל החלטה עבור אדם שאינו בן החיים, גם לא בני משפחתו. טיעון רחב יותר גורס, כי אין להגביל את חופש הדיבור והפירסום של אמצעי התקשורת באופן גורף, אלא להותיר את השאלה למבחנם המוסרי של כל אחד ואחד מהם.
מנגד, טוענים מציעי ההצעה, חברי-הכנסת אורי מקלב ומשה גפני, כי לא תמיד יש לסמוך על אמת המוסר של עורך לילה כזה או אחר בעיתון או בכלי תקשורת אחר. הזעזוע שיכולות תמונות כאלה לגרום לציבור, כמו גם הפגיעה הקשה בכבוד הנפטר, מצדיקים קיומו של איסור מפורש לכך בחוק.
כמו כדי להצדיק את טיעוני מציעי החוק באה הממשלה ונותנת יד לפרסום תמונות הרצח באיתמר. זאת כאשר אף אחד לא עוסק בשאלה, מה יכול היה להיות רצונם, אילו היו מחליטים על-כך לפני מותם. כנראה, שהיה מי שחשב שפרסום כזה משרת מטרה אחת, והערכים האחרים, וכבוד הנפטר בראשם, נזנחו בצד.
התנהגות זו של הממשלה מלמדת רק דבר אחד: אין לסמוך על מוסר או שיקול דעת. את שאנו סבורים שיש לאסור, יש לאסור בחוק. כבוד הנפטר נמנה עם אותם ערכים, שמן ראוי, כי המחוקק ייתן דעתו עליהם. מקלב וגפני, בעניין הזה, רק קיבלו רוח גבית נוספת מהממשלה
