כאשר הייתי סטודנט למשפטים, עבדתי במקביל ככתב מדור הספורט של ידיעות אחרונות. בימים שלפני חוק הספורט ומוסדות הבוררות הפנימיים, היו מתנהלים כל ההליכים בבית-המשפט, ואלו שהיו קשורים בצווים כאלה או אחרים, באולמו של השופט שאול אלוני, אשר ריכז באותה תקופה את הדיון בבקשות לצווי מניעה, סעדים זמניים והמרצות פתיחה. בימים של פוסט עונה, זו היתה ההצגה הכי טובה בעיר.
שאול אלוני ניווט אז ביד רמה את שוק ההעברות של הספורט הישראלי. אלוני היה מהיר תפיסה. עורכי דין שהופיעו בפניו ידעו כי עליהם לקצר בטיעון ולהתמקד בעיקר. החלטותיו היו קצרות, חדות ומהירות ולא אחת גם לא צפויות. כמעט כל דיון שהתנהל בפניו, במיוחד כזה שעסק בענייני ספורט, התחיל בניסיון להגיע לפשרה מהירה. כשזו לא היתה מבשילה, היה מכתיב בקול "החלטה". בשלב הזה כבר היו מבינים הצדדים שההחלטה, לא בהכרח תהא טובה מזו שהוצעה בפשרה והיו ממהרים להסכים.
לימים, כאשר לא זכה במינוי הנכסף לבית-המשפט העליון, החליט לפרוש משיפוט ומהר מאוד עבר, הלכה למעשה, להוביל את רשויות השיפוט בכל ההתאחדויות והאיגודים. ניתן היה לפגוש אותו באותו שבוע בראש הרכב של בית-הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל, זה המקביל לו באיגוד הכדורסל ואם לא די בכך, גם בזה המרכז יחד את הטיפול באיגודי הספורט האחרים או בבית-הדין של הוועד האולימפי.
בבית-הדין העליון, כמו בתקופת כהונתו כשופט מחוזי, ניהל את הדיונים ביד רמה. לא היתה לו סבלנות לשמוע טיעוני סרק וכמעט תמיד ניסה להוביל להסכמה לתוצאה, שנראתה לו הצודקת ביותר. כשגם זה לא צלח, היה חותך ומחליט. לא תמיד היו אלה ההחלטות הצפויות בהכרח. יש שהקל בעונשם של אלה אשר היו משוכנעים כי ייענשו במלוא החומרה, ויש שהחמיר בעונשם של אלה שסברו כי העבירה שעברו היתה מסוג העבירות הקלות. השופט אלוני, יש לומר, לא היה מנותק מההוויה היום-יומית של עולם הספורט ולא פעם הוביל להחלטות, שהיו יותר מכל ולפני הכול מעשיות.
ככזה עורר עליו, לא פעם, את אוהדי הקבוצה היריבה, כאשר אלו לא אהבו את ההחלטה שקיבל. במחזור האחרון של עונת 02/03 אפשר אלוני להפועל פתח-תקווה לארח את מכבי תל-אביב באצטדיון רמת-גן. בעונה שבה האליפות נקבעה רק בזכות הפרש שערים, היתה להחלטה זו משמעות מרחיקת לכת. אוהדי מכבי חיפה, מי שהתחרתה באותה עונה על הכתר, לא שכחו לו את ההחלטה הזו. מיהרו גם להזכיר שלפני הכול, אלוני הוא אוהד מכבי תל-אביב.
אלוני לא הסתיר מעולם את חיבתו לקבוצת מכבי תל-אביב ובהיותו בולגרי במוצאו, אף לא הסתיר את הסימפטיה שרחש למכבי יפו, הקבוצה המיתולוגית שהייתה מזוהה עם עולי בולגריה. יחד עם זאת, הדבר לא מנע ממנו להחליט על פירוקה של הקבוצה, כאשר סבר שניהול לא נכון הוביל אותה לדרך ללא מוצא.
מי שפקד את משחקי הבית של מכבי תל-אביב, יכול היה, לא אחת, לראות את אלוני ביציע הכבוד של הקבוצה. בהפסקה, היה יורד עם כל האח"מים לחדר הכיבוד ומתערבב עם כולם. הוא לא חשש להתעמת אל מול החלטותיו גם שם, באווירה הפחות פורמאלית. אלוני, פשוט, היה בטוח בצדקת הדרך שבה נקט ולא היסס להגן עליה, גם בסביבה המאוד לא פורמאלית של אוהדי הכדורגל.
נוכחותו באירועי הספורט גם נתנה לאלוני, ללא ספק, את ההכרה והקונצנזוס הגדול להם זכה בין המשפטנים העוסקים בספורט. עורכי-דין התקשו למכור לאלוני תיאוריות מרחיקות לכת על דרך התנהלות אירועי הספורט. הוא הכיר את הספורט מקרוב, וככזה לא היה מנותק בהחלטותיו מהמציאות בשטח.
לפני כארבע שנים, כאשר הקמנו בלשכת עורכי-הדין לראשונה וועדה אשר תעסוק במשפט וספורט, ועדה אשר היה לי הכבוד לעמוד בראשה, הזמנתי לאחד הדיונים הראשונים שלה את שאול אלוני. חששתי, תחילה, ששאול לא ימהר לבוא למפגש עם עורכי-הדין, הרגילים להופיע בפניו, ולהתעמת איתם על דרך ניהול המערכת המשפטית של התאחדויות ואיגודי הספורט השונים. שאול אלוני לא היסס והגיע למפגש, מוכן ומזומן להגן על המערכות בראשן עמד. הדיון שהתפתח, היה מעמיק וענייני. בהרבה נושאים המשכנעים יצאו משוכנעים.
כאשר התבשרנו על מותו של שאול אלוני, באמצע חודש נובמבר האחרון, מיהרו לסכם את חייו בכל מדורי המשפט והספורט. סיפרו על האסון שפקד אותו כאשר שכל את בנו שהיה חייל בצנחנים, אמרו עליו שהיה איש אשכולות, אוהב השפה העברית, התמחה בלשון, אהב ספרות והיה בעל ידע בתלמוד, גמרא ומשנה. ציינו גם שאלוני היה מבכירי הבוררים בישראל, נחשב לשופט בעל מוח חריף, פסיקה בהירה, מהיר וחד בהחלטותיו.
אבל עבור מי שעולם הספורט זורם בעורקיו, אלוני היה קודם ולפני הכול הגורם שניהל את המערכת המשפטית של האירגונים השונים בתבונה רבה, ממרומי תפקידיו המגוונים. אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות, מיהר להגיד לאחר שנודע דבר פטירתו של אלוני, כי "נתגעגע אליו". דומה שאנחנו, המשפטנים שעוסקים בספורט, נתגעגע קצת יותר.
