חג הפסח האחרון היה גם חג החירות של כל הגולשים האנונימיים ברשת, במיוחד עבור אלו המבקשים לנצל מדיה זו לביצוע עוולות. הסיבה לחופשיות זו, מקורה בפסק-דין שניתן ערב החג על-ידי בית-המשפט העליון בו נקבע, כי אין כל תרופה משפטית לנפגע מתוכן גולשים באינטרנט, הן במסגרת תגוביות (טוקבקים), הן במסגרת הנאמר בפורומים והן בכל דרך אחרת המכילה תוכן גולשים פוגעני באינטרנט. המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, אשר קבע את הדברים במסגרת העירעור בעניין רמי מור, סבר כי בהעדר הסדר חקיקתי לזיהוי הפוגע ולהענקת הסעד או התרופה המשפטית, לא ראוי שהסדר מסוג זה יקבע על-ידי בית-המשפט, אלא על-ידי המחוקק.
ח"כ זבולון אורלב היה הראשון שניסה להחיות את פניית בית-המשפט אל המחוקק. בהצעת חוק פרטית שהגיש, הוא מציע מנגנון בו ייחשף טוקבקיסט שיפגע במסגרת תגובית אנונימית בשמו הטוב של אדם. הרף שמציע אורלב הוא של "חשש ממשי" לפגיעה בשם הטוב, ממש כמו הצעת חוק מטעם המדינה, שנדונה בכנסת הקודמת והוסרה מסדר היום.
ההצעה של אורלב, אשר זכתה עתה לתמיכה ממשלתית, הינה חוליה נוספת בויכוח ארוך אשר התקיים, קודם לפסיקתו של ריבלין, בערכאות נמוכות מבית-המשפט העליון וכן במסגרת הצעות חוק שונות שנדונו בכנסת הקודמת. מהותו של הויכוח הוא בשאלה מה מידת האנונימיות לה זכאי המעוול ברשת. המצדדים בחופש האינטרנטי מנופפים בזכות לאנונימיות של הגולש, שהינה חלק מהזכות לפרטיות אך גם מהווה נדבך חשוב כחלק מחופש הדיבור והוא- הזכות לומר דברים גם מבלי להזדהות. על כן, מציעים המצדדים בחופש האינטרנטי, מינון מצומצם ביותר לגילויים של מי שמנצל מסגרת זו לרעה, אם בכלל. מנגד טוענים המתנגדים לחופשיות זו כי, אין לאפשר השתוללות חסרת רסן ופגיעה חמורה בזכויות יסוד, כגון הזכות לשם טוב ולפרטיות, תחת מעטה ה"אנונימיות".
ההצעה של ח"כ אורלב באה לפתור את הבעיה מזוית מצומצמת, יחסית. היא מציעה פיתרון רק למי שנפגע שמו הטוב ברשת. מי שימצא עצמו ערום מול חשיפת כל סודותיו הכמוסים ברשת, אינו מוצא מזור בהצעתו של אורלב. גם לא מי שנגנבו יצירות חייו. אך יותר מכך, ההצעה אינה משיגה את הקידמה הטכנולוגית. היום יכול כל גולש מעט מתוחכם יותר, למצוא בנקל דרכים בהם יוכל להעלות תכנים לאינטרנט מבלי להותיר את עקבותיו. כך למשל, באפשרות כל גולש להגיב ולהעלות תכנים מקפה אינטרנט שכונתי, דרך חנויות מחשבים המאפשרת גלישה חופשית או בכל מקום עבודה גדול. כמו כן, כיום קיימות בשוק תוכנות רבות אחרות, אשר פותחו בדויק למטרה זו, המאפשרות העלאת תוכן ותגובות לאינטרנט מבלי להשאיר סימן זיהוי זה או אחר.
לכן על החקיקה שתעסוק בסוגיה זו ללכת רחוק יותר, תוך מציאת פתרונות יצרתיים יותר התואמים את קדמת הטכנולוגיה, עליה לקבוע גבולות והוראות גם לאתרי האינטרנט ולעורכיהם, אשר יחויבו בסינון החומר המוזרם אליהם בפורומים ובטוקבקים. בין היתר, על-ידי קביעה, כי לאתר תהא אחריות לתוכנו של כל חומר שמועלה על-ידי הגולשים במסגרתו.
פיתרון זה אינו רק לצורך הבאה לדין של מפר אנונימי. לעיתים על המחוקק לפעול לחקיקה מניעתית, קרי, למנוע את עצם הפגיעה. זאת במיוחד כאשר מדובר בפגיעה בפרטיות, אשר ברובם של המקרים שום פיצוי שיפסק, לא יוכל לכפר על כך. אדם שפרט מחייו נחשף, כבר לא יוכל להחזירו יותר אל תחומו הפרטי. כך גם חשיפת יצירה מוגנת ברשת, כבר לא תאפשר ליוצרה את אותו סוג הנאה, לאחר שנחשפה, אף אם יקבל פיצוי כספי. הדרך ליצור מניעה זו, הינה על-ידי יצירת אחריות לאתרים השונים. בדיוק כשם שעיתון אחראי לדברים שנכתבים במדור "מכתבים למערכת" ואף לתוכן המודעות המתפרסמות בתחומו, על אתר, המספק את התשתית לתגוביות הפוגעניות, להיות אחראי לדברים המועלים בטוקבק, פורום או בלוג המפורסמים בתחומו.
זו גם התשובה לכל החפץ לנפנף בדגל הפרטיות, כדי לשכנע, שאין לעשות סינון מראש של המידע אותו מעלים גולשים לרשת. עומדת כאן על כף המאזנים פרטיותו של הגולש מול פרטיותו של הנפגע. אותה אנונימיות היא המאפשרת פגיעה קשה בפרטיותם של אחרים. את זו האחרונה ראוי היה להקדים ולמנוע.
