סכום ההלוואות שלקחנו מהבנק, חברת האשראי, חברת הביטוח, אשראי חוץ בנקאי, כמה הלוואות ביקשנו מכל אחד מאלה ומתי, איך עמדנו בתשלומים, כמות החשמל שאנחנו צורכים, מספר הנכסים שברשותנו, היקף השימוש שלנו בטלפון הסלולרי ועוד פרטים רבים. את כל אלה ידע עלינו בקרוב בנק ישראל, לצד נתונים שליליים (כגון פשיטות רגל, תיקים בהוצאה לפועל, שיקים חוזרים וכד’) הידועים גם היום, אם וכאשר יתקבל חוק נתוני אשראי הנדון בימים אלו בוועדת הכלכלה של הכנסת.
ההצדקה להפיכתו של בנק ישראל לאח הגדול במדינה, היא הרצון להוזיל, לכאורה, את ההלוואות בשוק האשראי הצרכני, זה שמספק הלוואות בעיקר למשקי הבית. מטרה נוספת המוזכרת בהצעת החוק, היא להכניס לשוק האשראי אוכלוסיות שהיו ממודרים ממנו עד כה. הצרה היא, שככל שמעמיק הדיון בחוק, לא נראה שהמטרות האלה יושגו ויותר מכך, לא נראה שהמטרות האלה הן באמת המטרות שעומדות מול עיני בנק ישראל.
כך, על מנת להכניס למאגר את אותן אוכלוסיות שמעולם לא לקחו הלוואות, רוצים יוזמי החוק להכניס למאגר גם את כל נתוני צריכת החשמל שלנו. העובדה ששילמנו בזמן, תעמוד לכאורה לטובתנו בחישוב דרוג האשראי שלנו. אלא שבמהלך הדיון בכנסת התברר, שאף אחד לא בדק כמה אנשים באמת יכנסו למאגר עם נתונים חיוביים אל מול אלו שיכנסו עם נתונים שליליים, אלו שלא מצויים בשוק האשראי, אבל גם אינם משלמים כלל חשמל בזמן. כמו כן, חשיבות נתוני פרעון חשבון החשמל, לצורך דירוג האשראי, אינו ברור. סביר כי אזרחים "בעיתיים", המאחרים בהחזרי אשראי בדרך כלל, יתמידו בתשלום חשבונות החשמל, שכן מדובר במוצר צריכה בסיסי. יתרה מזאת, כתוצר לוואי של העברת המידע, תעביר חברת החשמל למאגר גם נתונים נוספים, כגון כמה נכסים יש לכל אדם, היקף צריכת החשמל, דבר שיכול להעיד גם על רמת החיים ונתונים דומים אחרים, נתונים שיוזמי החוק הצהירו במפורש שהם מתנגדים שיוכנסו למאגר. חלם.
אז למה בכל זאת מקימים את המאגר? המשנה לנגידה, נדין בודו-טרכטנברג, הצהירה בראיון שנתנה לפני מספר ימים, כי כלל לא בטוח שהחוק החדש הנרקם ומתגבש יוביל להוזלת שוק האשראי. מנגד, היא הודתה, כי החוק יעזור לבנק ישראל לפקח על הבנקים ועל הגורמים נותני האשראי ועל דרך התנהלות האזרח הקטן, תוך בדיקה שנותני האשראי השונים נמנעים מלתת לו יחד הלוואות שיתקשה לעמוד בהן.
אפשר לטעון שגם המטרה האחרונה, דאגה ליציבות הגורמים הנותנים אשראי במשק, היא חשובה. אך השאלה שצריכה להישאל היא האם המחיר היקר שמשלמת הזכות לפרטיות מצדיק את המטרה הזו.
בעולם המידע של היום ידוע, כי הצלבה של נתונים רבים ככל האפשר, מאפשרת יצירת תמונה טובה יותר על מי שהפרטים עליו מצויים במאגר המידע. המדינה, במקרה הזה, כבר מחזיקה ממילא מאגרים שונים המכילים מידע רב ויקר על האזרח. די למנות את מאגר רשות המיסים, מאגר נתוני זיהוי מכוח חוק התקשורת, המאגר הביומטרי הקורם עור וגידים ומאגרים רבים נוספים. לא ירחק היום בו המדינה תוביל שינויי חקיקה שיאפשרו לה הצלבה של הנתונים בין המאגרים השונים. רשות המיסים, למשל, תשמח מאוד לגישה למאגר נתוני האשראי שהולך וקם. רק לאחרונה ניסתה הרשות להוביל חוק שיחייב בנקים להעביר להם את כל תנועות הבנק שלנו. מאגר נתוני אשראי, לעומת המטרה השאפתנית הזו, יהיה טרף קל לרשות.
כאשר אוספים מידע רב וערכי למאגר מידע, ידוע שגם סיכוייו להיפרץ גדולים. כך לפני מספר שנים נפרץ בארץ מאגר האוכלוסין ומאגר פרטי הילדים שנמסרו לאימוץ, ובכלל זה פרטי ההורים הביולוגיים שלהם, מאגר שאין ויכוח לגבי רמת הרגישות הגבוהה שלו. גם ממאגרים אחרים, כמו מאגר רשות המיסים, דלפו פרטים. הפיתוי בפניו עומדים עובדי הרשות, לפעמים לא עמד להם והם הדליפו פרטים מהמאגר תמורת בצע כסף.
ענינו הרואות כי אין הצדקה של ממש להקים מאגר נתוני אשראי. אז למה בכל זאת נראה שיקום? פוליטיקה. תזכרו את השמות האלו: משה כחלון (שר האוצר), שי באב"ד (מנכ"ל משרד האוצר), רועי פולקמן (חבר כנסת ממפלגתו של כחלון ועושה דברו), ד"ר קרנית פלוג וד"ר נדין בודו- טרכטנברג (הנגידה והמשנה שלה), עו"ד ארז קמיניץ (המשנה ליועץ המשפטי למשפט אזרחי). כל אחד בדרכו ירצה להתהדר כי הקים את מאגר נתוני האשראי, יטען כי הביא להוזלת ההלוואות במשק ולהכנסת מעגל אנשים חדש לעולם האשראי. למרות זאת, כל אחד מהם יודע שאין לדברים כל בסיס. לכן, בסופו של דבר, אחרי שהמטרה האמיתית של המאגר תיחשף, הם בעיקר יזכרו כמי שחתומים על הפגיעה האנושה בזכות שלנו לפרטיות.
