הפרסומים של התקופה האחרונה מספרים על מידע הקיים במשטרת ישראל בנוגע למסרונים (sms) שהחליפו ביניהם רונית אשכנזי, בועז הרפז ועוזר הרמטכ"ל, אל"מ ארז וינר, מהם עולה כי השלושה תיאמו, לכאורה, את איסוף העדויות נגד האלוף יואב גלנט בנוגע לעבירות בנייה סביב ביתו במושב עמיקם ואת העברת המסמכים לידי המבקר, מיכה לינדנשטראוס.
אם המידע שפורסם נכון, הרי שכדי להגיע לממצאים על כמות המסרונים שהחליפו בינהם גיבורי הפרשה, היה על המשטרה לפנות בבקשה לבית-משפט השלום – המוסמך להוצאת צו לחשיפת נתוני התקשורת של כל המעורבים בפרשה, או לפחות חלקם. רק צו כזה, היה חושף בפני המשטרה את המידע שפורסם.
השאלה שהסיפור הזה מותיר, למי מאיתנו שחרד לגורלה של הזכות לפרטיות במדינה, היא האם כאשר נחקק חוק נתוני תקשורת לפני כארבע שנים, החוק אשר אמור להוות את הבסיס לבקשות כאלה – לסוג כזה של חקירות הוא נועד?
הליך החקיקה של חוק נתוני תקשורת לווה בביקורת רבה מצד גורמים שהזכות לפרטיות חשובה להם, אשר ראו סכנה בחוק המאפשר חדירה קשה כל-כך לפרטיותו של אדם. לבסוף אושר החוק, למגינת ליבם של המתנגדים. כך, על-פי נוסחו של החוק, בידי רשויות האכיפה – והמשטרה בראשם – לקבל את כל הנתונים הדרושים, כדי לאכן בכל רגע נתון כל אזרח אשר טלפון סלולארי מצוי בידו. בנוסף לכך, ביכולתם לקבל את פרטי כל השיחות שקיים אדם – למי התקשר ומי התקשר אליו; למי שלח מסרון ומי שלח אליו; באיזה אתרים גלש; תחלופת דואר אלקטרוני וכדומה. ממש ה"אח הגדול" במיטבו, כפי שאף כונה החוק בצדק.
כל משך הליך החקיקה טענו תומכי החוק כי יעדו העיקרי הוא הצלת חיי אדם או פיענוח של פשעים חמורים מאוד, דוגמת רצח. סיפורים על נעדרים שמיקומם אותר בעזרת הטלפון הסלולארי שהיה ברשותם, סימרו את שערות ראשם של חברי-הכנסת בעת הדיונים בחוק.
לעומתם, מתנגדי החוק טענו כי החוק אינו ממודר מספיק, שכן על-פי נוסח החוק ניתן לקבל נתוני תקשורת על מכלול רחב של עבירות גם בדרגת עוון, עבירות אשר אין כל צורך לפגוע בפרטיות כדי לחקור אותן. הסיפור של תיק הרפז, אם הוא נכון, רק מאשש את הטענה הזו.
מהלך יישום החוק הוליד דיווחים של המשטרה ורשויות האכיפה האחרות לידי ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת על אופן יישומו. מהדיווחים האלה עולה תמונה עגומה, לפיה כמות הצווים שניתנים בעניין נתוני התקשורת, בקלות יתרה כנראה, עולה באופן ניכר משנה לשנה. גם סוגי העבירות בגינן ניתנים הצווים לא תמיד מותירים את הרושם שהיה מוצדק לתת צו בגינן. לכן, הסיפור בעניין ספירת ומיון המסרונים של הרפז לא מפתיע. ככה זה כשנותנים לחתול לשמור על השמנת. בתי המשפט נתגלו בסיפור הזה כחותמת גומי ותו לא.
כנגד לא מעט סעיפים בחוק נתוני תקשורת כבר הוגשו עתירות לבג"ץ. לא תהיה זו בושה אם מי שאחראי לחקיקת החוק יקום ויודה בטעותו ויתקן אותו, כך שהפגיעה בפרטיות תהיה מצומצמת יותר. ניתן להסתפק רק במספר מצומצם של עבירות עוון לצד עבירות הפשע אשר בגינן יהיה ניתן לעשות שימוש בחוק, להכניס סעיף שיאפשר פסלות ראיה שהושגה שלא כדין ולצמצם את האפשרות שעומדת בפני המשטרה להוצאת צווים דחופים, יותר או פחות, אף ללא כל צו של בית-משפט. כך נדע שנתנו לרשויות האכיפה כלי יעיל בפעולות החקירה שלהם, ולא כלי שכל מטרתו היא סלילת קיצורי דרך. ככל שהפרסום נכון, כזו היא בדיוק הדרך הקשורה בחקירת הרפז.
