בשנים האחרונות כבר התרגלנו לכך שכמעט מכל פינה מחייכת אלינו מצלמה, לרוב כזו המתוקנת לצורך אבטחה או מטרות אחרות, כגון פיקוח על קיום הוראות החוק בנושא תעבורה. כל-כך התרגלנו, שדומה שכבר הפסקנו לשאול את עצמנו האם הדבר מוצדק והאם אין בו עבירה על החוק?
מי שלא שקט על השמרים בסוגיה היא הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט), אשר הוציאה לאחרונה הנחיה מפורטת הקובעת את המותר והאסור בנושא. ההנחיה חלה הן על גופים ציבוריים והן על חברות פרטיות.
נושא פריסת המצלמות הגיח אלינו מחו"ל. שם הקדימו ופרסו מצלמות בערים רבות כמו גם בחברות רבות, לצורך אבטחת מיתקנים, פיקוח על בטיחות בעבודה, איתור גניבות ומטרות דומות אחרות. לונדון היתה, אולי, העיר הראשונה שהבליטה בגאווה את השימוש במצלמות האלה. אחריה הלכו ערים רבות, גם בארץ.
אין ספק שהשימוש הגורף במצלמות מעלה דילמה לא קטנה. עומדים להם האחד מול השני הרצון להבטיח את שיגרת יומנו השלווה אל מול הפגיעה החריפה בפרטיות, שנגרמת בעקבות כך. פריסת מצלמות בעיר יכולה לאפשר מעקב כמעט צמוד על כל פעילותנו במשך היום ובודאי על מיקומנו המדוייק. התחושה שכל מהלך שלנו מצולם נוטעת בנו חוסר נוחות ומונעת מאיתנו את הרצון להבטיח כי "ניוותר לנפשנו", כפי שתוו לראשונה בעת המודרנית את הזכות לפרטיות השופט היהודי-אמריקני לואיס ברנדייס וחברו סמואל וורן עוד בשנת 1890, הגדרה שהוכתרה על-ידי נשיאת בית-המשפט העליון בדימוס, השופטת דורית ביניש כ"הגדרה הקלסית לזכות לפרטיות". ללא ספק לא חשבו אז על מצלמות אבטחה.
הנחיית הרשות כוללת התייחסות לסוגיה בשלושה שלבים: שלב קבלת ההחלטה על התקנת מצלמות, ההתקנה בפועל ותוצאות פעולת המצלמות בשטח.
לדעת הרשות בשלב הראשון, שלב קבלת ההחלטה להתקין מצלמות יש לערוך מספר פעולות מקדימות הכוללות הגדרה ברורה ומפורשת של מטרת הצבת המצלמות תוך בחינת מידתיות ההחלטה, ובעיקר האם זו הדרך במיטבית להבטיח את קיומה של אותה מטרה שהוגדרה.
בשלב השני, בעת ההתקנת המצלמות בשטח יש להקפיד, על-פי ההנחיה, על מיקום המצלמה וזוית הצילום שלה. כך יש להקפיד שהמצלמה תקלוט את המרחב הרלבנטי תוך פגיעה מינימאלית בצנעת הפרט, כגון צילום החודר למרחב פרטי של אדם או חושף מקומות אינטימיים בגופו. בהמשך לכך יש לבחון את מספר המצלמות המותקן בכל מקום תוך חתירה לכך שמספרן יצומצם תוך בחינת צימצום זמני הצילום. תשומת לב ניתנה אף לאיכות הצילום, כאשר זו צריכה להתאים למטרה המבוקשת. כן אין לשלב בצילום הקלטת קול.
עם הצבת המצלמות יש, לדעת הרשות, לפעול לקבל הסכמה מכללא של המצולמים לפעולת הצילום. את זו ניתן להשיג, על-פי ההנחיה, באמצעות הצבת שילוט ברור בפיזור מתאים שיבטיח מניעת הטענה האובייקטיבית, מצד מבקרי המתקן המצולם, כי השילוט לא נראה על-ידם. על השלט לכלול: צילום או שירטוט גרפי של מצלמה; שם החברה; המטרה – כגון "אבטחה".
השלב האחרון הינו בחינת הטיפול בחומר המצולם ואבטחתו. כך יש לקבוע, על-פי ההנחיה, את משך שמירת הצילומים ולאמץ מנגנון המוחק את הצילומים אוטומטית אחת לתקופה קבועה. ההנחיה גם מקדישה תשומת לב יתרה לשאלה, האם איסוף הצילומים לא יוצר אצל החברה מאגר מידע של הצילומים. כך, למשל, אם מתקיים שילוב בין מערכת המצלמות למידע השמור במאגרי מידע אחרים של החברה, כך שניתן יהיה לזהות את המצלומים – יש לרשום את מאגר הצילומים כמאגר מידע ולקיים חובת עיון מוגבלת במאגר (למניעת פגיעה במצולמים אחרים).
חובה נוספת קשורה לאבטחת המידע הנאסף. כך מטילה ההנחיה חובות טכנולוגיות יקרות על הגורם הפועל עם המצלמות, כגון הדאגה להגנה לוגית של המערכת והפעלת מערכת ניטור לאיתור זליגת מידע.
כאשר מדובר בגוף ציבורי דרישות הרשות חמורות יותר וכוללות, בין היתר, דרישה לבצע שימוע ציבורי בשאלה אם להתקין מצלמות אבטחה במרחב הציבורי ולאחר ההתקנה, פרוט מסודר של המדיניות בנושא ומיקום המצלמות באתר האניטרנט של הרשות.
על-פניו יכולה, לכאורה, ההנחיה לשחרר אנחת רווחה בציבור. הנה יש רגולטור שדואג לציבור. אבל השאלה היא האם אכן יש בשורה בהנחיה לאותו ציבור שפריסת המצלמות מדאיגה אותו ויותר מכך, האם יש לרשות בכלל את הסמכות לפעול בנושא?
סמכותה של הרשות לפעול בנושא הפרטיות מצומצמת רק לנושא מאגרי המידע וכל הנובע מכך. ההנחיה יוצאת מנקודת הנחה כי איסוף צילומים, אשר המצולמים בו ניתנים לזיהוי, יוצר מאגר מידע. אך לצורך כך מרחיבה ההנחיה מעט את הגדרת מאגר המידע בחוק, ללא כל סמכות לעשות כן. בעוד שהחוק מגדיר מאגר מידע כ"אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב", הוסיפה הרשות, למעשה, להגדרה אף סיפא המתייחסת ל- "מידע מזוהה או ניתן לזיהוי", תוספת שלא מופיעה בחוק. כך גורסת הרשות שאם מאגר צילומים כולל צילום אנשים שמזוהים בו או ניתנים לזיהוי, המאגר מהווה מאגר מידע. הביקורת הזו יכולה להשמע אולי קטנונית, אך ללא ההרחבה הזו, יוצאים אוספי הצילומים מגידרה של הגדרת מאגר המידע וכפועל יוצא מכך מסמכותה של רמו"ט לפעול בעניין. ההנחיה אינה עומדת, לפי-כך, על בסיס חוקי איתן, וככזו כבר מעעוררת שאלות רבות.
מהגדרת איסוף הצילומים כמאגר מידע עולות חובות נוספות, המופיעות בהנחיה, כגון החובה לאפשר עיון במידע. כך, לשיטת הרשות, אדם שמצולם יכול לפנות לגורם המצלם ולבקש לראות את הקטע שבו הוא מופיע, הוראה בעייתית ולו, בין היתר, עקב הקושי לאתר אדם ספציפי ברצף ההקלטה, הגם שמבקש העיון סיפק יום ושעה משוערים בהם הוא צולם; הקושי למחוק או לטשטש מהסרטון דמויות אחרות המופיעות בצילום, דרישה נוספת של הרשות, על אחת כמה וכמה מקום בו לא נעשה זיהוי של המצולמים.
ההנחיה יוצאת עוד מנקודת הנחה כי חלה חובה על העושה שימוש במצלמות אבטחה להתריע על מיקומן המדויק של המצלמות. כך כאשר מדובר במצלמות אבטחה חשיפת פרטים כה מפורטים אודות מיקום המצלמות, שטח הכיסוי, תקופת השמירה שעות הפעלת המצלמה וכיוצא באלה, עלולים לפגום במטרת הצבת המצלמות. בצורה זו, החברות ייאלצו לחשוף את אלמנט ההרתעה ו"יסייעו" למי שירצה לפגום באבטחת החברה, אם בצורה של חבלה במצלמות או בצורה של התארגנות ותכנון הפשע.
מעבר לכך, התפיסה הבסיסית לפיה יש להתריע היכן ישנן מצלמות אינה נכונה. הסיבה לכך היא, שכל זמן שאין פרסום של הצילומים אין כל פגיעה ממשית בפרטיות. גם במקרה של פרסום – רק במקרים מסוימים זו תהיה עבירה. גם התפיסה שיש בכך משום מעקב אחרי אדם, כפי שגורסת הרשות, במצבים רבים הינה מרחיקת לכת, כגון כאשר מותקנות מצלמות במתקן מסויים, להבדיל מחוצות העיר.
אף הזכות לפרטיות אינה יוצאת נשכרת מההנחיה. הרשות מספקת, למעשה, עלה תאנה לכל גורם המבקש לעשות שימוש במצלמות אבטחה ואינה עורכת אבחנה ממשית בין הגורמים השונים ולגיטמיות השימוש במצלמות כאלה.
אך יתכן שהרשות לא פעלה בנושא עד הסוף ביודיעין. כאמור, החקיקה בארץ בתחום הינה משנת 1981. ההתקדמות הטכנולוגית לא גרמה למחוקק לפעול בעניין. כך מוצאת עצמה הרשות פועלת בשדה לא חרוש מבחינה חקיקתית, פעולה שאין לה את הסמכות לעשות. אין ספק שראוי שהנושא יטופל והאח הגדול שצומח לנו בפעילות בתחום יהיה, עד כמה שאפשר, "קטן" יותר. אך מי שצריך לטפל בכך הוא המחוקק. יש לקוות שבכנסת ה-19 יהיו אלו אשר ירימו את הנטל וידאגו לכך שהשימוש במצלמות האבטחה יעשה באופן מידתי יותר, מחד, ושהזכות שלנו לפרטיות תפיגע ככל האפשר פחות.
