האם ראוי למנוע בחוק פרסום תמונתו של אדם שנהרג אשר צולמה במקום אירוע הפגיעה, בזמן הפגיעה או בסמוך לאחריה? בשאלה זו תעסוק בימים הקרובים (9.2.2011) ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, אשר תדון בהצעת חוק פרטית לתיקון חוק הגנת הפרטיות בהקשר לכך, של חברי-הכנסת אורי מקלב ומשה גפני, הצעה שכבר עברה בקריאה טרומית וקריאה ראשונה וזוכה לתמיכת הממשלה.
העיסוק הנקודתי בשאלה מה דינו של פרסום תמונה של אדם שנפטר, מעלה שאלה רחבה יותר – האם ראוי להגן על אותם דברים שהיו נחלת פרטיותו של אדם בחייו לאחר מותו? על-פי המצב החוקי הקיים היום, אדם, עם לכתו לעולם שכולו טוב, הולכת עימו גם פרטיותו. כבוד הנפטר אינו מקים הגנה על אותם עניינים, אשר ערב מותו היו בדלת אמותיו במסגרת זכותו לפרטיות.
אין ספק שהשאלה האם פרטיותו של אדם צריכה למות יחד עימו היא שאלה נכבדה. ראשית במישור הסמנטי. שהרי כיצד ניתן לדון על פרטיות של אדם שאינו בין החיים? אך מעבר לסמנטיקה, השאלה האמיתית הינה האם אותם ערכים שהמחוקק טרח כל-כך להגן עליהם בשם זכות האדם לפרטיות, אכן צריכים להפוך לנחלת הכלל מיד כשאדם הולך לעולמו?
הכנסת הקודמת החילה רציפות על הצעת חוק ממשלתית שהתקבלה בקריאה ראשונה עוד בכנסת שקדמה לה, במסגרתה נקבע, שאין זה ראוי שענייניו הפרטיים של אדם יהפכו לנחלת הכלל עם מותו. אותה הצעת חוק הגדירה כפגיעה בפרטיות גם כזו הנעשית משך 20 שנה לאחר פטירתו של אדם.
כשהגיעה הצעת החוק לועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, נתקלה ההצעה בהתנגדות. עיקרה של התנגדות זו היה בכך, שלדעת חברי הוועדה, אין זה מתיישב עם ההיגיון לכנות זכות לפרטיות למי שאינו בחיים. כן אוזכרו היבטים של ההגנה על הפרטיות, שאינם תואמים זכות של אדם שאינו בן החיים ואשר נכללו בהצעה, דוגמת האיסור לבצע מעקב מטריד אחרי אדם.
מנגד ניתן למנות שורה של פרטים שמהווים חלק ממרקם פרטיותו של אדם, אשר מי שחרד לפרטיותו היה רוצה, קרוב לודאי, שלא יחשפו אף לאחר מותו. כך לאחרונה עסק בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשאלה האם ראוי לפרסם סרט בו צולם בחייו אדם שנפטר, כאשר הוא נראה בו מתנה אהבים. בסופו של דבר נפסלה הראיה מתוך רצון להגן על פרטיות המצולמות, אשר אודן בחיים.
לעיתים עולה השאלה האם ראוי לפרסם מכתבים של אדם שנפטר. המקרה השכיח הוא כאשר מתרחש רצח על רקע רומנטי והתקשורת מגלה עניין במכתבים שהחליפו בעבר בני הזוג נשוא האירוע. גם מצבו הרפואי של אדם מעורר עניין רב גם לאחר מותו.
עתה עולה על שולחן וועדת חוקה הצעה מצומצמת יותר, שעוסקת רק בשאלת תמונה של אדם שצולמה רגע לפני או אחרי מותו בנסיבות מאוד מסוימות: מקום אירוע הפגיעה. השאלה שההצעה מעלה הינה, האם ראוי בכלל ליתן מעמד חוקי לפרטיותו של אדם לאחר מותו ובאם הדבר ראוי, האם לעשות כן רק בנגזרת מצומצמת כל-כך?
דומה ששאלת מעמדם של אותם דברים שהינם חלק מפרטיותו של אדם לאחר מותו הינה שאלה רחבה. אותה זכות לפרטיות של הנפטר, כמו גם זכותו לשמו הטוב גם מפני דברים שיאמרו לאחר מותו, הינם, למעשה, חלק מאותה זכות לכבוד, הזכות לכבוד שתהיה לאדם לאחר מותו, כבודו של הנפטר.
זכות רחבה כל-כך, שבעבר התגלו לגביה מחלוקות, ראוי שתידון בהרחבה על כל היבטיה. אין זה ראוי שהמחוקק יעסוק בנגזרת צרה של זכות, וירפא בעיה אחת שמהווה חלק ממכלול שלם. אם המחוקק מוצא לנכון לדון שוב בשאלה, ראוי שיעסוק בה בהרחבה על כל היבטיה ויקבע בה עמדה.
מבין כל הדעות שהושמעו בעבר בעניין, סבורני כי ההצעה הראויה היא זו שקובעת, שנושא זה יישאר פתוח לקביעה של כל אדם ואדם בצוואתו, ובאם לא נקבע על-ידו הדבר, להחלטה של בני משפחתו הקרובים מדרגה ראשונה לאחר מותו. כשם שבחיינו שאלת היקף הפגיעה בפרטיותנו תלויה בהסכמתנו, מדוע לא לאפשר לכל אחד מאיתנו להחליט בעצמו את מידת הפגיעה בפרטיותו אחר מותו?
