זה פרץ לתודעה בעקבות לונדון. הבירה הבריטית היתה בין הערים הגדולות הראשונות שהתגאו בכך, שכל פינה בעיר מרושתת לעין המצלמה. לא לקח זמן רב וערים רבות אחרות בעולם הלכו בעקבותיה. גם בישראל ערים כמו עכו, פתח-תקוה ונצרת עלית מתגאות בפריסת מצלמות שכזו, אשר לפניהן היתה זו ירושלים, אשר כיסתה כל פינה בעיר העתיקה לעין המצלמות.
הנימוק לפריסת המצלמות משותף לכל הרשויות המקומיות שנוהגות כך: אמצעי ביטחון ואבטחה, הן להגברת הביטחון האישי של האזרח והן כאמצעי לשמירה על הרכוש, העירוני והפרטי. בהמשך למטרה מוצהרת זו מעבירות הרשויות המקומיות, כעניין שבשיגרה, חומר מצולם למשטרה ולרשויות הביטחון והאכיפה האחרות.
קשה לטעון כנגד מגמת פריסת מצלמות בעיר. גם מול אלו החרדים לגורלה של הזכות לפרטיות, טיעונים כמו ביטחון אישי, הגנה על הרכוש ודומיהם, תמיד מנצחים במאבק זה. יחד עם זאת, עדיין נשאלת השאלה, האם המטרה לא תמיד מקדשת מידי את האמצעים? האם רצונה הטוב של הרשות המקומית לא גורם, לעיתים, לעצימת עיניים מפני אזרחים, העלולים להיפגע מאותה פריסת מצלמות?
אין ספק שהחומר שנאסף על-ידי המצלמות יכול להוות, לעיתים, חומר נפץ בידי הרשות המקומית. כך המצלמות יכולות לקלוט את הבעל הבוגד באשתו, העובד שהודיע במקום עבודתו שהוא חולה אך העדיף ללכת לים או סתם צילום של אזרח שיכול לבזות או להשפיל אותו במידה ויפורסם. הצטברות החומר המצולם יכולה גם להעיד על הרגלי חיים של אזרחים, מקומות בהם הם נוהגים לבקר ופרטים דומים אחרים.
תוך כדי "חגיגת" הצילום יכולות מצלמות הרשות המקומית גם לקלוט, בדרך אגב, את הנעשה בתוך בתי המגורים עצמם מבעד חלון הבית. אותן מצלמות אף יכולות לקלוט את אותו זוג שמצא לעצמו מקום שקט ואינטימי באחד הלילות בגינת העיר.
בדוגמאות אלו עולים מקרים ומצבים אישיים ואינטימיים. פרסומם יכול להוביל לפגיעה בפרטיות ובעקבותיה תביעה נגד הרשות המקומית. לצורך החוק, אגב, כדי לקיים את יסוד ה"פרסום" די בכך שיראה את הדברים אדם אחד שאינו נמנה על מפעילי פרוייקט צילום הרשות המקומית. אדם אחד (!), שלא צריך לראות וראה.
כפיתרון לבעיות האפשריות, ניתן כמובן להמנע מפריסת מצלמות ברשות המקומית. זה לא הפיתרון שאנחנו מחפשים. כמעט לכל נקודה במפה העירונית יש מספר זויות צילום. כך, כאשר מציבים מצלמה בעיר, ניתן להציבה באופן שהיא תצלם את השטח שאנחנו מעוניינים לראות, מבלי שתהא סכנה לחדירה דרך החלונות לבתי-מגורים או מקומות פרטיים אחרים. במקרים שאין כל בריירה אחרת – ניתן לפנות לאזרחים הרלבנטיים ולנסות לקבל את הסכמתם למיקום שבו תהיה המצלמה.
מעבר למיקום המצלמות, על הרשות המקומית להבטיח בהנחיות והוראות ברורות את המורשים המעורבים בגישה לחומר המצולם בהליך צילום הרשות. יותר מכך, ראוי להעביר את מורשי הגישה הליך סיווג, בדומה לסיווג בטחוני, לפני מתן הרשאה. את החומר המצולם ראוי להשמיד בתוך זמן קצר ביותר, ממועד הצילום ועד הרגע שבו התברר כי המצלמה לא קלטה אירוע חריג. משך זמן כאמור לא צריך להעלות על זמן סביר של כ- 72 שעות. על הרשות יהא לקבוע בנוסף הוראות ברורות לגבי העברה של חומר לגורמי החקירה והביטחון, מתי יש להעביר חומר, איזה סוג של חומר, מי המורשה ברשות לקבלת החומר והוראות דומות אחרות.
צרוף כל הפעולות המוצעות עם הליך צילום הרשות המקומית יבטיח, שלא רק נהיה מוגנים מפני פעילות פלילית בשטח הרשות, אלה גם מפני אפו החטטני של ה"אח הגדול". הגנה זו טובה, במקרה הזה, לשני הצדדים, גם לשקט הנפשי של האזרח, וגם לזה של העומדים בראש הרשות.
