כאשר חוקקו את חוק הגנת הפרטיות, אי שם בתחילת 1981, התעורר ויכוח בועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת. הויכוח נסב סביב השאלה לאחר כמה שנים יחשב מסמך פרטי כהיסטורי, ואז ממילא לא תחול עליו חסינות החוק. בדיון נכחו שישה חברי כנסת. מחצית סברו שדי בעשר שנים. המחצית השנייה תמכה בעשרים. יו"ר הועדה דאז, דוד גלס, עשה ממוצע וחתך באמצע: 15 שנה. וכך עומד לו החוק עד היום.
כאשר הצביעה ועדת חוקה חוק ומשפט, לפני שבועות ספורים, על אישור חוק נתוני התקשורת לקריאה שנייה ושלישית, נכחו תחילה בחדר רק שני חברים. במהלך ההצבעה גדל המספר לשלושה. יו"ר הוועדה, ח"כ מנחם בן-ששון, נראה להוט וממהר לקדם את ההצבעה. כאן כבר התקבל כל סעיף בהצבעה פה אחד. קשה לומר שבחדר הייתה תחושה של עשייה דמוקרטית למופת. רחוק מכך.
"לא היה כאן שום מחטף", הצטדק בסוף הדיון בן-ששון בפני אמצעי התקשורת. עוד הסביר כי הדיון בוועדה נקבע לשעה 9 בבוקר וכי אין שום הוראה שאוסרת על תחילת ההצבעה ב- 9 ושתי נקודות, רחמנא ליצלן.
כאשר עוסקים בנקודה פחות מרכזית, אולי, בחיינו כמו מתי יהפוך מסמך להיות "היסטורי" ויחדל מלהיות "פרטי", סיפור ששת חברי הכנסת ש"חתכו" בעניין, נשמע כמו איזו מעשיה נחמדה. כאשר עוסקים בעניינים רגישים יותר בחיי היום-יום שלנו, כמו השאלה האם יש לתת למשטרה כלי, שבעזרתו תוכל לעקוב אחרינו כמעט באין מפריע, ראוי אולי שנשאל את עצמנו, האם בדרך הזאת אנו חפצים שיקבעו חוקים בנושאים החודרים ביותר לחיינו?
כאשר מתקבל בכנסת חוק בקריאה ראשונה ועובר לוועדה, יודעים המעורים בהליך החקיקה שזו רק תחילת הדרך. באפשרות הוועדה הרלבנטית אליה עבר החוק להפוך ולשנות אותו. חברי כנסת שנוכחים בדיונים יכולים להעלות הסתייגויות, שאם לא יתקבלו יוכלו לעמוד במבחן המליאה בקריאה שניה. ברם אם הדיון נערך בפורום קטן ומצומצם, ויותר מכך אם הדיון נערך בפורום של המצדדים בחוק בלבד, יגיע החוק לקריאה שניה ושלישית כמעט כמוצר מוגמר. הכנסת תוכל אז לקבלו או לדחותו. אם מדובר בחוק שהוא יוזמה ממשלתית, סביר שהוא אף יתקבל.
מנגד, שינויים בסעיפי החוק, תיקוני ניסוח שמאפשרים איזונים טובים וראויים יותר, יכולים היו כן להתקבל בדיוני הוועדה, אילו רק היו עולים לדיון בעיתוי הנכון.
חמור יותר המצב, כאשר מדובר בחוק אשר עלול לפגוע בזכות יסוד הקבועה בחוק יסוד. גם אז אין כל התייחסות בחוק לקוורום שצריך לקבלו בשלב הדיונים בוועדות. לכאורה גם כאן יכול כל קוורום להכריע ביסודות המשפט שלנו. כל שישאר למליאה, שוב, הוא לבלוע או להקיא.
עיון בהרכב וועדות הכנסת מגלה, כי בוועדת חוקה חוק ומשפט, למשל, חברים 17 חברים. בדיונים בחוק התקשורת לא נכחו אף מחצית מהם, ודאי שלא יחד באותו זמן. בהצבעה, כאמור, נכחו רק שלושה. מעבר לתחושה שכך לא רצינו שיעבדו נבחרי הציבור שלנו, השאלה היא האם זה ראוי שכך ידונו בחוקים במדינת ישראל?
דומה שלא חשובה הדעה הפוליטית של כל אחד ואחד מאיתנו, כדי להגיע למסקנה שזו לא הדרך. ישנם כבר מקרים שהכנסת קבעה פורום הכרחי לקבלת שינויים בחוק, כגון רוב של 61 חברי כנסת נוכחים. השאלה האם לא ראוי לדקדק גם בעבודת הוועדות בהכינן את אותם חוקים? האם לא ראוי לקבוע שאישורו של כל חוק בוועדה ידרוש, לכל הפחות, קוורום של יותר ממחצית חברי הוועדה ובאישור של חוק יסוד, תיקון בחוק או חוק אשר עשוי לפגוע בחוק יסוד, ידרוש רוב של לפחות מחצית מחברי הוועדה בפועל?
ה"סובלים" היחידים מחוק כזה הם חברי-הכנסת. זהו חוק שיאלץ אותם לעבוד קשה יותר. המרוויחים הגדולים נהיה אנו, הציבור שמשלם מיסים ומממן את שכרם של חברי הכנסת.
