קשה היה לפספס את הידיעה, שהזוג נתניהו הגיש תביעת לשון הרע נגד העיתונאי יגאל סרנה בגין ’פוסט’ שפרסם בפייסבוק. זה האחרון כתב שם ששרה נתניהו זרקה את בעלה מהרכב באמצע נסיעה בכביש מספר 1. ראש הממשלה שלנו, נטען שם, נאלץ לחפש לעצמו הסעה אחרת באמצע הכביש הסואן.
אין ספק שרבים מאיתנו לא קראו ולא ידעו כלל על ה’פוסט’ הזה של יגאל סרנה, לפני הפרסום על התביעה שהוגשה. התביעה, כך נדמה, השיגה בכך כבר בשלב הראשון את ההפך. אותו פרסום שזכה לחשיפה מוגבלת בפייסבוק, הפך כמעט לנחלת הכלל.
התביעה הזו של הזוג נתניהו מעלה שוב לסדר היום את השאלה, באם פרסום בפייסבוק אכן חשוף לתביעות לשון הרע? אין ספק שבקרב רבים נחשב פרסום כזה כמשהו שנמצא מחוץ לתחום המשפט. ברשת ההיא, סוברים רבים, מותר הכול, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה. אין לזה, כמובן, בסיס. פרסום בפייסבוק הוא כמו כל פרסום אחר. המדיה הזו תיתן לו, ללא ספק, מימד קצת שונה, אבל לא מעבר לכך.
יהיו מי שיטענו כי מי שכותב ’פוסט’ ברשת, כותב את דעתו בלבד ומכאן פגיעה ביכולת הזו, תהא פגיעה בחופש הביטוי. אבל חופש הביטוי הוא לא חופש הביזוי. מקום שבו יש בפרסום כדי לבזות ולהשפיל את מושא הפרסום, תוכל לעלות טענה כי יש בו לשון הרע והטענה הזו תברר בבית המשפט, בדיוק כמו כל טענה דומה על כל פרסום אחר מחוץ לרשת. כך ככל ש’פוסט’ כזה יכלול עובדות לא נכונות הגורמות לאותה תחושת ביזוי והשפלה, כפי שניטען בתביעה של הזוג נתניהו ביחס לסיפור סילוקו של ביבי מהרכב, זו כבר לא תהיה הבעת דעה. זה יהיה תאור עובדתי שיקרי ופוגעני.
המדיה של הפייסבוק נותנת לפרסום את המימד האישי. טענה כי דברים שנכתבו שם הם הבעת דעה, תתקבל אולי יותר בפתיחות. אבל לא מעבר לכך. אם הפרסום הוא פוגעני חשוף הכותב לתביעת לשון הרע בדיוק כמו כל כותב בעיתון מודפס או מקוון. על פי החוק, ’פרסום’ לצורך ביסוסה של תביעה אזרחית בגין לשון הרע, מספיק שיעשה לאדם אחד מלבד הנפגע. לצורך הגשת תלונה פלילית כנגד פרסום כזה, יידרש שהוא יעשה לפחות לשני אנשים מלבד הנפגע. תפוצה קטנה של הפרסום תוכל להשפיע על גובה הנזק שיפסק, אבל לא תחסום את בית המשפט מלקבוע, במקרה מתאים, כי הוצאה לשון הרע.
כל הכללים הקיימים ביחס לפרסומים בתקשורת, יחולו גם על פרסום ברשת הפייסבוק. כך על הטוען כי נפגע להוכיח כי אכן הוצאה לשון הרע נגדו ומנגד הפוגע יזדקק לאותו נטל הוכחה, מקום בו יטען להגנות הקבועות בחוק, כגון הגנת ’אמת דיברתי’ או אחת מהגנות תום הלב.
כל הדברים האמורים נכונים, למרות שחוק איסור לשון הרע אינו מתייחס כלל באופן פרטני לפרסום באינטרנט. העובדה הזאת גורמת לכך, שקשה לחייב עורך של אתר או בעלי תפקידים בו בגין פרסום שנעשה במסגרתו והאפשרות היא רק לתבוע את הכותב עצמו. כאשר יודעים מי הוא, זו חצי צרה. כאשר מדובר בתוכן גולשים המועלה באופן אנונימי זו כבר בעיה גדולה כי אין אז, למעשה, את מי לתבוע ובמשפט אזרחי אין גם כל יכולת להוכיח מי אחראי לפרסום.
על הבעיה הזו הצביע בית המשפט העליון עוד לפני שש שנים (בעניין רמי מור) תוך קריאה למחוקק להביא לשינוי חקיקה שיקבע דרכים לחשיפת מעוולים אנונימיים ברשת כמו גם קביעת מסגרת האחריות של אתר אינטרנט לפרסומים המופיעים בו. אבל המחוקק הישראלי עדיין לא התפנה לעסוק בכך וחבל.
