השמועות סביב מותם של 13 חיילי גולני ביום הלחימה השני של קרבות הקרקע במבצע צוק איתן, שהוצפו ללא הרף במדיות החברתיות ובעיקר בווטס-אפ, הטריפו את כל המדינה. ההמשך בימים שלאחר מכן היה אכזרי לא פחות, כשהועברו באפליקציה רשימות שמיות של הרוגים ופצועים, לעיתים אף לפני שהגיעו למשפחותיהם. התחושה הכללית שעלתה היא של אובדן שליטה. השאלה שעלתה בעקבות התחושה הזו היא מה ניתן לעשות ואיך אפשר לעצור את זה, אם בכלל.
אין ספק שיש יתרונות רבים באפשרות לשלוח הודעה מידית לקבוצת אנשים בלחיצת כפתור. 20,000 האנשים שהגיעו להלוויה של החייל הבודד ניסים שון כרמלי ז"ל רק הוכיחו את זה. קשה לתאר איך ניתן היה לגייס כמות כזו של אנשים, בפרק זמן כל-כך קצר, בלי הקבוצות החברתיות בווטס-אפ ובפייסבוק ששיתפו פעולה. אבל החסרונות מנגד יכולים להיות הרי אסון. מספיק אבא אחד שקיבל הודעה לא נכונה לפיה כביכול בנו נהרג, כדי שהמחיר יהיה כבד. גם מידע שמגיע למשפחות ששכלו את ילדיהם בטרם קיבלו על כך הודעה רשמית יכול להיות הרסני.
אין זה חדש שהחקיקה הישראלית מפגרת רבות אחרי הטכנולוגיה. אין חוק שאוסר באופן מפורש הפצת מידע בקבוצות סלולאריות. אבל דווקא במקרה הזה גם החקיקה הקיימת יכולה להספיק. כאשר עוסקים בהפצה של ידיעה שאסורה לפי הדין, זה לא משנה באיזו דרך הופצה. הכול עניין של אכיפה, סדרי עדיפויות וזמן.
במקרים דומים שקדמו למבצע צוק איתן, כשדובר על פריצה של מעגל סודיות אישי ברשת הוואטס-אפ, החקיקה לא רק שלא מנעה את ההפצה, אלא במובן מסוים אף תמכה בה. חוק הגנת הפרטיות קובע כי שימוש בתוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, מותר אם ניתנה רשות הכותב או הנמען. בוואטס-אפ מספר הנמענים (הראשוני) הוא כמספר חברי הקבוצה, מלבד הכותב. כך החוק מכשיר למעשה את ההעברה של תוכן הודעה שנשלחה בתוך קבוצה סגורה, אפילו אם זו קבוצה של חברים קרובים. שונה המצב כאשר על המסר שמועבר מוטל איסור פרסום על פי החוק. איסור זה קיים כעת מכוחה של הצנזורה הצבאית על כל אותן ידיעות שמופצות במבצע צוק איתן.
כאשר אדם מפיץ בווסטס-אפ מסר הכולל מידע אשר חל איסור בדין לפרסומו, ואין זה חשוב מה מקור האיסור, הוא מפר את החוק. אבל לא רק הוא מפר, אלא כל מי שמקבל את המסר ויכול להבין מתוכנו כי חל איסור פרסום עליו, מפר את החוק לא פחות מהכותב הראשון. לא יכול להיות למישהו ספק בדבר אי-החוקיות במקרה של הפצת רשימות נפגעים לפני הפרסום הרשמי, שכן אם היה מותר זה היה מפורסם מיד.
בתחום האכיפה הפלילית החקיקה הקיימת נותנת כלים לצורך התחקות אחרי השותפים להפצת הידיעות האסורות, תוך אפשרות להגיע עד הכותב הראשון. הכול עניין של סדר עדיפויות והחלטה. כך חוק נתוני תקשורת מאפשר למשטרה לקבל צו מבית משפט המורה לספקים בתחום הסלולארי להעביר את הנתונים הדרושים, המצויים בידם, לצורך חקירה כזו.
כל מי שההגנה על הפרטיות יקרה לליבו היה מזדעזע בימים כתיקונם משימוש כזה של המשטרה בחוק נתוני תקשורת. אבל מבצע צוק איתן מוציא אותנו מהשגרה הזו. באיזון שבין חופש הביטוי והזכות לפרטיות, אם ניתן לקרוא כך לדברים בנסיבות כאלו, לבין זכותו של חייל כי ינהגו בו ובמשפחתו בכבוד, קשה להתווכח כי ידו של החייל ומשפחתו על העליונה. ראוי שגם ברשויות האכיפה יעשו את האיזון הזה וישימו סוף לתופעה המכוערת הזו.
