מאת עו"ד דן חי
רשמת ההוצאה לפועל בתל-אביב נדרשה לאחרונה לסוגיה מאתגרת: האם ניתן לעקל עמוד אינסטגרם של חייב בהוצאה-לפועל? בבקשה שהוגשה לה הוסבר, כי לחייבת בעניין שלפניה, שירן סנדל, 357,000 עוקבים בעמוד האינסטגרם שלה. מכאן, נומק, העמוד הזה מניב לה רווחים נאים מפרסום שהיא עושה במסגרתו.
העיקול התבקש אצל חברת פייסבוק, בעלת רשת האינסטגרם כצד שלישי המחזיק בעמוד, וזאת כדי להביא לכך שכל הרווחים שהחייבת מפיקה מפרסומים שהיא עושה בעמוד, אם אכן כך, יעברו לטובת הזוכה בתיק ההוצאה-לפועל.
הבקשה היוצאת דופן הזו מעלה כמה שאלות. השאלה המיידית היא האם זו הדרך לנסות לנכס כספים שעושה חייב בזכות עמוד האינסטרגם שלו לטובת כיסוי חובותיו. רשמת ההוצאה לפועל סברה, בצדק, כי לא זו הדרך, כי אם עיקול הכספים בחברות המסחריות אותן מפרסמת שירן סנדל, אם הנטען נכון. הבעיה היא שלא תמיד ניתן לעלות מראש על החברות האלו ולתפוס את הכספים, לפני שהם מועברים לחייבת.
שאלה עקרונית נוספת עוסקת במצב אחר. היא מעלה את השאלה למי שייכים הנכסים הדיגיטליים של אדם לאחר פטירתו. נכסים אלו יכולים להיות חשבון ה-GMAIL שלו, עמוד הפייסבוק, אינסטגרם או כל רשת חברתית אחרת. האם מי שיורש את רכושו מקבל לידיו גם נכסים אלו?
בכל הנכסים הדיגיטליים נאסף על כל אדם מידע רב. מהמידע הזה ניתן, ללא ספק, לבנות פרופיל רחב מאוד שיכול לחשוף פרטים רבים על האדם שמאחורי אותם נכסים. לא תמיד ירצה אדם, כי הקרובים והיקרים לו ביותר, להם בחר להוריש את נכסיו, יקבלו לידיהם גם את סיסמת ה-GMAIL שלו או הסיסמה של כל הרשתות החברתיות. לפעמים יהיו לו שם התכתבויות או פרטים אחרים, שדווקא את הקרובים לו ביותר הוא ירצה למדר מהם.
הבעיה עם מידע אישי של אדם, כזה שהזכות לפרטיות חלה עליו, היא שהמידע שהיה מוגן בחייו של אדם תחת הזכות לפרטיות, פוקע עם מותו של אדם. אין בישראל זכות לאדם, שמה שהיה מוגן בשל פרטיותו בחייו, יזכה להגנה כזו גם לאחר מותו. כדי להקנות הגנה כזו, נדרשת פעולה של שינוי חקיקתי. שינוי שיאפשר לאדם לנהל בחייו את מה שיקרה ביחס למידע האישי שלו לאחר מותו ושליטה על החשבונות הדיגיטליים שלו בכלל זה.
השאלה האם פרטיותו של אדם צריכה למות יחד עימו היא שאלה נכבדה. ראשית במישור הסמנטי. שהרי איך ניתן לדבר על פרטיות של אדם שאינו בין החיים? אך מעבר לסמנטיקה, השאלה האמיתית היא האם אותם ערכים שהמחוקק טרח כל-כך להגן עליהם בשם זכות האדם לפרטיות, אכן צריכים להפוך לנחלת הכלל מיד כשאדם הולך לעולמו?
בעשור הראשון של שנות האלפיים עסקה הכנסת בנושא. הצעת חוק ממשלתית שביקשה להסדיר את זכותו של האדם לכך, שכל הערכים המזוהים עם צנעת חייו ישמרו גם אחרי לכתו, עברה אז בקריאה ראשונה. הצעת החוק, שהוכנה על-ידי משרד המשפטים, הגדירה כפגיעה בפרטיות גם כזו הנעשית במשך 20 שנה לאחר פטירתו של אדם. בנוסף לכך הוצע, לאפשר לאדם לקבוע בצוואתו אדם, שיהיה ממונה על נכסיו הדיגטליים ויהיה מוסמך להסכים בשמו, לאחר פטירתו, על פגיעה בזכות לפרטיות שהייתה לו בחייו. אבל, כמעט כמו תמיד, בחירות שהגיעו קטעו את הליך החקיקה והוא לא חזר לחיים מאז.
אותה זכות לפרטיות של הנפטר, כמו גם היכולת קבוע גורם שיהיה מופקד על נכסיו הדיגיטליים, הינם, למעשה, חלק מהזכות לכבוד, הזכות לכבוד שתהיה לאדם לאחר מותו, כבודו של הנפטר. האם לא נמצא ראוי להגן על זכות זו? האם נרצה שכבודנו יהיה הפקר לאחר מותנו? אין ספק שהיה ראוי לקבוע בחקיקה את הזכות, שמה שהיה שייך לנו בחיינו, ימשיך להיות מוגן גם לאחר מותנו. קביעה כזו ראוי שגם תאפשר הורשה מסודרת של הנכסים הדיגיטליים.
