את אחותה של כריסטין לו, מנהלת קבוצות נוער להתמודדות עם סטיגמות חברתיות בארצות הברית, המאמר הזה כבר לא יוכל לעניין או להציל. כריסטין עצמה, קרוב לודאי, הייתה מגלה עניין רב אילו חיה בישראל, אחרי שאחותה שמה לאחרונה קץ לחייה, לאחר שנפלה קורבן לבריונות באינטרנט. הפורום שבו נפגעה היה במסגרת הרשת החברתית ולא חברותית החדשה – ’סיקרט’.
הרעיון סביב הרשת הסודית, כפי שמעיד שמה, הוא שכל חבר בה יכול להעלות פוסטים בדרך אנונימית, בכל נושא העולה על רוחו שלא היה ראוי להתפרסם בפייסבוק, למשל, תחת זהות גלויה. סטטוסים כאלה יכולים להכיל השמצות נגד חברים או מפורסמים, פרטים אינטימיים וחשיפת סודות, והכל תחת מעטה של חשאיות, לכאורה. על פניו שיא האנונימיות והחופשיות ברשת, חגיגה של חופש הביטוי ללא גבולות וללא אחריות, כיכר העיר במיטבה. האומנם?
הזכות לאנונימיות היא אומנם זכותו של אדם להישאר אלמוני, מבלי שזהותו תיחשף. היא במידה רבה זכותו של האדם להיעזב לנפשו, דימוי הקשור לבסיסה של הזכות לפרטיות. השאלה המתחדדת בעניין זה היא מה גבולה של זכות זו? האם פעולתו של אדם תחת הסתמכותו על מעטה האנונימיות יעניק לו הגנה בכל מקרה?
המשפט הישראלי לא הכיר באופן ישיר בזכות לאנונימיות, אך היו שראו בה נדבך חשוב של הזכות לפרטיות. לפי גישה זו, בשבירת האנונימיות של אדם, משיכת תשומת-לב אליו, הוצאתו מההמון והצבעה עליו, יש משום פגיעה בפרטיותו ובזכותו של האדם להיוותר לנפשו. מכאן הקנאות הרווחת בנוגע לזכות לאנונימיות ברשת. זו באה לידי ביטוי בטוקבקים אנונימיים, דברים שנאמרים בפורומים שונים ואף בלוגים שהועלו באתרים שונים ללא חתימה או עקבות של מי שכתב אותם. ניסיון לעקוב אחר אותם כותבים אנונימיים אפשרי רק על-ידי חשיפת פרוטוקול האינטרנט של הכותב – כתובת ה-IP שלו – הליך שהמשפט הישראלי אינו מאפשר לכפות בהליכים אזרחיים, כפי שהדבר נקבע בפסק הדין שניתן לפני כשלוש שנים על-ידי המשנה לנשיאה דאז, השופט אליעזר ריבלין, בבית המשפט העליון בעניין רמי מור. באותו פסק-דין עמדו לדיון טוקבקים אנונימיים אשר כללו השמצות כנגד העותר. ניסיון שלו לחשוף את הכותבים נחסם, כאמור, על-ידי בית המשפט העליון.
בפסק הדין המחוזי בעניין רמי מור, נשוא הערעור לעליון, כתב השופט העליון יצחק עמית (אז שופט בבית המשפט המחוזי בחיפה), כי דווקא האנונימיות יכולה להיות האויב הגדול ביותר של הזכות לפרטיות. תחת אותו מעטה אנונימיות, יכול למעשה אדם לפגוע בפרטיותו של אחר בצורה החמורה ביותר. הוא יכול לכתוב על אדם שהוא סובל ממחלה קשה, על נטייתו המינית או על בגידה באשתו, והכל תחת אותו מעטה האנונימיות. בלשונו של השופט עמית: "האנונימיות אינה שקולה לפרטיות, נהפוך הוא, דווקא האנונימיות מאפשרת פגיעה קשה בפרטיותם של אחרים".
עכשיו באה רשת ’סיקרט’ ודומותיה, ולא רק שהיא נותנת לאנונימיות ההרסנית הזו במה, היא הופכת אותה ללגיטימית ופופולארית. זה מקור האסון. אך יותר מכך, אם אדם פוגע תחת מעטה של אנונימיות בחבר ברשת, בהליכים אזרחיים אמנם לא ניתן לכפות את חשיפת הפוגע, אבל פעמים רבות תוכל המשטרה להתחקות אחריו ולקבל את כתובת ה-IP של הפוגע, כפי שמאפשר לה חוק נתוני תקשורת בקלות יחסית, הרלבנטי להליכים פליליים בלבד. ברשת כמו ’סיקרט’, ללא שיתוף פעולה עם מפעילי האפליקציה, המעקב הזה כמעט בלתי אפשרי. תנאי השימוש של האפליקציה מבטיחים, אומנם, כי במקרה של פרסום פוגעני ייחשף הכותב. אך זאת רק לפי שיקול דעת של מפעילי האפליקציה. יותר מכך, גם צו של בית משפט, כזה למשל שהמשטרה תוכל להוציא, יכובד, אם לדעת מפעילי האפליקציה הוא לא סותר את החוק האמריקאי. נשמע לא פשוט.
כל הנתונים על מי שמעלה שם ’פוסטים’ יושבים אצל מפעילי האפליקציה, בארצות הברית. ספק אם מישהו שם יתרגש מפעילות של המשטרה בישראל. עם זאת, מקרים שמתרבים כאש בשדה קוצים והמקרה של אחותה של כריסטין לו בראשם, מניעים את מנהלי האפליקציה לאחרונה לעשות שימוש ביתר קלות בסעיפי תנאי השימוש בה, אשר לו המשתמשים היו טורחים לקרוא אותם, הם היו חושבים יותר מפעמיים אם להסתמך על האנונימיות המובטחת להם. אנונימיות לכאורה, בשל שלל הסייגים שבתנאי השימוש, המאפשרים למנהלי האפליקציה להתנער מכל מחלוקת משפטית או סערה ציבורית המתדפקות על דלתם.
במצבים דומים, היה מקום אולי לכתוב שהגיע הזמן שהמחוקק שלנו יעשה מעשה. יש בידיו הכוחות. חוק שיורה לספקי האינטרנט לנטר את הרשת ואת האפליקציות, ויוציא אותנו הישראלים מהמעגל ההרסני הזה. אבל מה שהמחוקק לא יעשה, המתמשים בסיקרט יעשו בעצמם, כשריבוי התלונות והאסונות יעודד את מנהלי סיקרט ומנהלי אפליקציות דומות למסור פרטים של מתמשים שניצלו לרעה את האנונימיות יתר על המידה. או אולי, לפני שמישהו יפגע, עדיף להתנער מהאפליקציה ההרסנית הזו.
