החקיקה של "חוק הפייסבוק", כפי שכונה, נעצרה ברגע האחרון בהוראת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על סף אישור החוק בכנסת. אותו חוק שאמור היה לאפשר למדינה לבקש מבית המשפט להורות על מחיקת תכנים מהרשת, אף במעמד צד אחד, מקום בו שוכנע "כי נעברה עבירה פלילית באמצעות פרסום התוכן באתר האינטרנט, וכי בנסיבות העניין יש אפשרות ממשית שהמשך הפרסום כאמור יפגע בביטחונו של אדם מסוים או בלתי מסוים או בביטחון המדינה, או יביא לפגיעה חמורה בכלכלת המדינה או בתשתיות חיוניות".
אין ספק שיש לברך על המהלך שעצר את חקיקת החוק בנוסח שהוצע. החוק המדובר עלול היה להקנות בידי המדינה כלים לצנזורה בלתי מידתית של הרשת, בהליך משפטי מהיר ובלתי סדור, חוק שאין לו תקדים במדינה דמוקרטית אחרת. בסביבת ראש הממשלה מיהרו להסביר כי עצירת החוק נועדה כדי לאפשר תיקונו כך שיחזור למתכונתו המקורית: מניעת הסתה לטרור. ההסבר מעלה שתי שאלות: האם אכן כך יהיה? והאם המטרה הזו שהוסברה ראויה ומספקת?
על השאלה הראשונה, האם החוק בסופו של דבר יתמקד רק בהסתה נגד טרור, נדע לענות רק בהמשך. הבעיה ביכולה לעלות היא, שקשה להגדיר בכלים משפטיים מהי בדיוק הסתה נגד טרור, וכאשר ניסו להגדיר בניסיון החקיקה שזה עתה נעצר, הגיעו לנוסח הרחב שיכול היה להקיף מסגרת רחבה ובלתי מידתית של פרסומים.
על השאלה השנייה קל יותר לענות. אין ספק שראוי שיהיו בידי המדינה כלים להתמודד עם תוכן פוגעני, מסוג תוכן כזה שמעודד טרור ברשתות החברתיות ובאתרי אינטרנט אחרים. אבל השאלה היא האם באמת ראוי לעצור כאן ולא ללכת צעד אחד קדימה ולעסוק בתכנים פוגעניים אחרים ברשת?
מאז פרץ עולם האינטרנט לחיינו, במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, לא השכילה מערכת המשפט בישראל לאמץ לעצמה חוקים כדי להתמודד עם המדיה החדשה/ישנה הזו. כך אדם ששמו הטוב הותז לרסיסים ברשת, עדיין יכול למצוא עצמו חסר אונים, מקום בו האתר שבו פורסמו הדברים מסתתר בשרתים מחוץ לגבולות המדינה או כאשר מדובר בגולש שהעלה תוכן פוגעני בדרך אנונימית, במסגרת טוקבק או בלוג, מבלי להשאיר עקבות.
חמור עוד יותר מצבו של מי שפרטיותו נפגעה. אם כאשר מדובר בפגיעה בשם הטוב התנצלות ופרסום מתקן יכולים להקהות את עוצמת הפגיעה באופן ניכר, כאשר הפרטיות נפגעת ומפורסם פרט אינטימי על אדם, כמו ההיסטוריה הרפואית שלו, למשל, המהירות שבה יוכל להסיר תוכן פוגעני כזה משחקת תפקיד מרכזי. הסרה מהירה תצמצם את החשיפה של התוכן ועימה את היקף הפגיעה.
ניסיונות חקיקה שעלו בעבר לאפשר איתור כתובת ה-IP (פרוטוקול האינטרנט המאפשר להגיע לגולש) של כותבי תכנים אנונימיים, התמסמסו בדרכם בין שולחן הממשלה לכנסת ולא קודמו. רעיונות לטפל בחקיקה בתכנים פוגעניים ברשת, ובמיוחד פגיעה בפרטיות, לא קודמו כלל. הטענות כנגד ניסיונות כאלה דמו מאוד לאלו שהועלו עתה נגד "חוק הפייסבוק". טענו כי את העולם הפתוח ברשת אין לעצור וכי בכך נפגע ב"כיכר העיר החדשה" ובחופש הביטוי. ביחס לחשיפת כותבי תכנים אנונימיים אפילו הרחיקו לכת וטענו כי בכך תפגע פרטיותם.
אלא שחופש הביטוי הוא לא חופש הביזוי. החופש להתבטא ברשת חשוב, אבל חשוב לשמור גם על אותם כללים, שאימצנו לעצמנו ביחס לאמצעי פרסום אחרים. אסור שחוקים כמו חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות יהפכו לאות מתה ברשת. אותם כללים שקבענו לעצמנו ביחס למסגרות שקדמו לעולם האינטרנט, צריכים להתקיים גם בעולם האינטרנטי עצמו. לאדם שנפגע מפרסום ברשת צריכים להיות הכלים המשפטיים לעתור להסרת הפרסום הפוגעני.
גם בחשיפת מעוולים אנונימיים צריכים לטפל. אין שום הגיון לטעון כנגד החשיפה שלהם, שהיא פוגעת בפרטיותם. השופט העליון יצחק עמית כתב פעם באחד מפסקי הדין שלו, עוד שהיה בבית המשפט המחוזי בחיפה: "האנונימיות אינה שקולה לפרטיות. נהפוך הוא, דווקא האנונימיות מאפשרת פגיעה קשה בפרטיותם של אחרים".
