לרבים שמורה בזיכרון אותה פעם שבה ברחו מבית-הספר והלכו לבלות בים במקום ללמוד. אצל לא מעט אנשים זיכרון זה הפך למציאות גם בגיל מבוגר יותר, כשאמרו לבוס בעבודה שהם מרגישים לא טוב, וחזרו לאותו חוף ים. ישנם גם כאלה שאותה בריחה קטנה היא דווקא מהאישה, לטובת ביקור קצר אצל אחת אחרת.
המאחד את כל אותם מקרים הם, שאולי אפשרי שמהווים עבירת משמעת, אולי סוג של הפרת הסכם, בעיה מוסרית ואפילו בגידה בבת הזוג, אך הם אינם מעשים פליליים. המשותף לכולם, היא אותה הרגשה שמלווה עושה כל מעשה, שאיש אינו יודע ואינו יכול לדעת היכן הוא נמצא.
אותה הרגשה אישית, היכולה ללוות גם את מי שמחליט סתם לקפוץ לים כדי לסדר את הראש בדרך הביתה, הולכים לקחת לנו. לא רחוק הרגע בו יהיה כל אחד מאיתנו נקודת אור על מסך גדול. ה"אח הגדול", רשויות האכיפה של המדינה שלנו, ידע היכן אנחנו נמצאים בכל רגע ורגע של חיינו. לשם כך יהא דרוש רק דבר אחד קטן – שנישא עימנו טלפון סלולארי.
תוצאה מרחיקת לכת זו, שתהפוך למציאות את חזיונו של ג’ורג’ אורוול, תתגשם אם אכן תקבל הכנסת חוק שנמצא על שולחנה בימים אלה, חוק נתוני התקשורת. על-פי נוסחו של החוק, יוכלו אז רשויות האכיפה -והמשטרה בראשם- לקבל את כל הנתונים הדרושים, כדי לאכן בכל רגע נתון ביום כל אזרח אשר טלפון סלולארי מצוי בידו. כל שיידרש לשם כך הוא להיות בתפקיד המתאים (ראש אגף חקירות או מודיעין במשטרה), והמידע כבר יהיה פרוס לפניך. משם, החשש להדלפה גובר.
כאשר מביאים את המסקנה הזו בפני רשויות האכיפה, כמו המשטרה, למשל, עולה מיד הדוגמה הקיצונית של אותה ילדה שהתקשרה למשטרה וצעקה הצילו, לפני שקו הטלפון הסלולארי שלה נותק. כיצד תוכל המשטרה לאתר היכן נמצאת אותה ילדה, ללא אותה גישה ישירה למאגרי המידע של ספקי הטלפונים הסלולאריים וחברות הבזק, נשאלת אז השאלה. אך אותה ילדה, כמו כל מקרה קיצוני בקצה הסקאלה, היא לא הנושא שעליו נסב הויכוח. שהרי לאיש אין ספק שבמקרים קיצוניים אלה של הצלת חיים, מותר והכרחי לאפשר למשטרה לפעול.
חיי היום יום שלנו אינם אותם מקרים קיצוניים. מדוע לאפשר למשטרה לדעת היכן אנו נמצאים בכל רגע נתון? או במילים קצת יותר ברורות, היכן הפרטיות לה אנו זכאים האזרחים ה"קטנים" במדינה?
לאותה זכות לפרטיות כתרו כתרים רבים. נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, כינה אותה "החשובה שבזכויות האדם". קודמו בתפקיד, מאיר שמגר, אמר שאותה פרטיות היקרה לנו נשמרת, מקום שבו אדם מנהל את חייו לעצמו "מבלי שענייניו הפרטיים הופכים תצוגה לאחרים".
אמירות כאלה ורבות אחרות, שימשו קרקע פורייה למחוקק לקבוע בחודש מרץ 1992 כי הפרטיות מקומה נעלה למעמד של זכות יסוד וכי פגיעה בה אפשרית, רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. האם כזהו חוק נתוני התקשורת המצוי "בהליכי הריון מתקדמים" על שולחנה של ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת?
מי שדוחף את הליכי חקיקת החוק, הזדרז זה מכבר לטעון כי זה אינו "חוק האח הגדול". החוק, טענו, נועד לענות על צרכים חשובים של רשויות האכיפה. "פושעים מסתובבים בחוץ ואתם תימנעו את תפיסתם", התריסו. האומנם?
אותו הגיון שנסב סביב הצורך ליתן לרשויות האכיפה יד חופשית, עד כמה שאפשר, לדעת היכן אנו נמצאים בכל רגע ביום, יכול להוביל מחר למסקנה שלא צריך להגביל את המשטרה לעצור את מי שהיא חפצה, להיכנס לביתו של מי שתבחר, והכול בחופשיות וללא כל צורך בצו בית-משפט, ממש כפי שתוכל לדעת היכן אנו נמצאים, מבלי לעבור לשם כך בקרה של רשות שיפוטית. למה לעצור כאן, בנתוני תקשורת? מודע לא ללכת רחוק יותר? הרי פושעים מסתובבים בינינו, רחמנא ליצלן.
ההסבר לכך הוא שאנו חיים קודם כל ולפני הכול במדינה חופשית ודמוקרטית. במדינה כזו נותנים לרשויות האכיפה את הכוח להגן עלינו, אך בצורה מידתית ומבוקרת. יחפצו רשויות האכיפה לדעת במקרים דחופים, יוכלו. יחפצו לדעת כדי לחקור עבירות של פשעים חמורים או לנסות למנוע עבירות כאלו, יוכלו לקבל גם אז נתונים. אך לפני כן ולצורך כך, יצטרכו לעבור אצל שופט ולהכין בקשה מנומקת ומסודרת. רצוי גם שמהצד השני יפגשו נציב מטעם הציבור שיוכל לטעון כנגד הבקשה. אז יהא בידי השופט האפשרות להחליט, אם הבקשה מוצדקת אם לאו. יחליט שהיא מוצדקת, תיפתח הדלת בפני רשויות האכיפה.
קבלת החוק כפי שהוא מנוסח כיום, אינה עושה את האיזון הנכון בין צרכי רשויות החקירה לזכותנו לפרטיות. היא פוגעת בזכות לפרטיות באופן לא מידתי ובלתי ראוי. במידה ויתקבל החוק בנוסחו זה, יחל מרוץ חדש: מי הראשון שיעתור נגדו לבג"ץ. היה ואכן תוגש עתירה כזו, לא יהא זה ניתוח משפטי מרחיק לכת להעריך, שאותם סעיפים בחוק נותנים כוח למשטרה ללא בקרה שיפוטית, יבוטלו. בג"ץ הרי כבר אמר לא פעם, עד כמה חשובה הזכות לפרטיות במדינה דמוקרטית. חבל שבכנסת יש כאלה, שכבר הספיקו לשכוח את זכות חשובה זו.
