בית הדין האזורי בתל אביב דחה לאחרונה (26.04.2018) בקשה של חברה לקבלת קבצים המצויים במחשביה לרבות תכתובות דוא"ל, בהם השתמשו הנתבעים, עובדיה לשעבר, במהלך ששת החודשים האחרונים לעבודתם אצל החברה.
החברה ציינה כי הנתבעים היו עובדיה, אשר כעשרה ימים לאחר התפטרותם הקימו עסק מתחרה. לטענת החברה, כל המידע בדבר פעילותה הועבר לנתבעים במסגרת העסקתם, על בסיס האמון הרב שניתן בנתבעים, ואלו השתמשו במידע זה אשר כלל שמות אנשי קשר, מספרי טלפון ודוא"ל לטובת פיתוח העסק החדש אותו הקימו, שלא בתום לב.
החברה טענה כי המידע המבוקש דרוש לה כדי לבסס את טענתה בנוגע להקמת תשתית לעסק המתחרה עוד בתקופת עבודת הנתבעים אצלה.
בית הדין קבע, בין היתר, כי הבקשה אינה עומדת בכללי הלכת פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין טלי איסקוב – החברה לא פירטה מהו סוג תיבת הדוא"ל בה ערכו הנתבעים שימוש (מקצועית, מעורבת או פרטית), לא פרסמה מדיניות ברורה בנוגע לשימוש בתיבה וכי אכן קיימת אפשרות לביצוע פעולות ניטור ומעקב אחר התיבה, וקבע כי החברה לא פירטה מהם מסמכים הספציפיים בהם השתמשו הנתבעים, דבר המעלה חשש כי מדובר בניסיון ל"דיג ראיות" של החברה. לאור כל אלה, דחה בית הדין האזורי בת"א את בקשתה של החברה.
רק לאחרונה, נוכחנו לראות החלטה שונה של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בעניין דומה, כאשר, בניגוד להחלטה בעניין דומה של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, אישר לחברה בקשה לקבלת דוחות איכון ממכשיר הסלולרי אותו סיפקה לעובד שלה לצורכי עבודה.
נדמה כי המגמה במערכת המשפטית בנושא זה עדיין אינה ברורה לגמרי, וכי נכון לעכשיו, בתי הדין האזוריים מעדיפים לבחון כל מקרה לגופו.
