שנה וחצי חלפה מאז אותו שבוע בו בילו שרה ובנימין נתניהו בלונדון. קשה להצביע מה פרק הזמן שנוצל, מתוך תקופה ארוכה זו, על-ידי ערוץ 10 בכדי לעשות את התחקיר שערך על מעשי הזוג נתניהו בעיר. אבל דבר אחד די ברור. מתוך פרק הזמן הארוך, לנתניהו נתנו יום-יומיים בכדי להגיב על הפרסום.
תופעה זו די מוכרת. גורם תקשורתי עורך תחקיר מקיף ופונה לנחקר שעות בודדות, לעיתים רחוקות מעט יותר מכך לפני הפרסום בכדי לקבל את תגובתו. פניה זו גם אינה מגובה, בדרך כלל, בחשיפה מלאה וברורה של כל הפרטים המצויים בידי הגורם התקשורתי בקשר לאותה חקירה. תוצאת דרך פעולה זו היא, במקרים רבים, פרסום תגובה קצרה של הנחקר במסגרת בתוך הידיעה בעיתון או בסופה של הכתבה המשודרת, לעיתים בקריאת התגובה על-ידי השדר באולפן.
אין חולק על תפקידה הראוי והחשוב של התקשורת בחקר ליקויים בשלטון ובחברה בכלל. מקרים חשובים מאוד נחשפו על-ידי התקשורת והביאו, מאוחר יותר, למיצוי הדין עם הנחקרים. למרות זאת השאלה היא האם דפוס התנהגות כזה הינו ראוי?
הבעיתיות בדפוס ההתנהגות המתואר, הינה שלנחקר אין באמת את הזמן והדרך להתייחס לכתבה אשר נעשתה עליו במשך פרק זמן ארוך בהרבה, מזה שניתן לו להערך למתן תגובתו. בעוד שאמצעי התקשורת נפגש, לעיתים, עם לא מעט אנשים ונחשף למסמכים, הנחקר מוצא עצמו שומע, במקרים רבים, טלפונית, במה מדובר ומתבקש להגיב בו מקום, או במקרה הטוב מספר שעות מאוחר יותר.
הנימוק של אמצעי התקשורת לדרך התנהגות זו הינו, כי פעמים רבות מתן זכות תגובה לנחקר מולידה הדלפה, מצידו, של הסיפור לאמצעי תקשורת מתחרה, סוג של נקמה. קשה לקבל נימוק מאולץ זה. כאשר עוסקים בתחקיר מקיף, שערך זמן רב להגיע לתוצאה שלו ולהבטיח, בעיני המפרסם, שהיא עומדת במבחן לשון הרע, קשה לראות גורם אחר מפרסם את אותו סיפור, פרק זמן קצר לאחר שנודע לו עליו. אבל גם אם המחיר מכיל סיכון זה, ספק אם ניתן לקבל זאת כנימוק לפגיעה במי שעשוי להפגע מהפרסום.
התשובה לשאלה הזו מצויה, למעשה, בשני מישורים. הראשון האתי – מוסרי. אין ספק שמבחינה זו ערוץ התקשורת המפרסם את התחקיר, מבלי לתת לנחקר זמן ראוי להערך לתגובתו תוך חשיפת החומר הרלבנטי בפניו לצורך כך, מפר את כללי האתיקה העתונאיים ואף יותר מכך, אינו פועל נכון גם במישור המוסרי. הנחקר אינו מקבל באמת את הזמן הראוי להערך לתגובתו וערוץ התקשורת אינו מותיר לעצמו זמן מספיק בכדי לדון באותה תגובה ולבדוק, האם אינה ממעיטה מעוצמת התחקיר ואולי אף מאיינת אותו לחלוטין.
המישור השני שבו יש לבחון את הדברים, הינו, כמובן, המישור החוקי. איש אינו מחייב, לכאורה, את ערוץ התקשורת העוסק בתחקיר, להעביר את החומר לעיונו של הנחקר. כל פעולתו בפניה למתן תגובת הנחקר הינה, בדרך-כלל, מתוך רצון להראות כי פעל בתום-לב. זאת כדי שיוכל, לאחר מכן, לטעון לשורה של הגנות בחוק איסור לשון הרע, שכתנאי לכך שיוכל לטעון להן יהא עליו להראות שפעל בתום-לב.
בנקודה הזו, לרצון גורם התקשורת להראות כי פעל בתום-לב, יש להתייחס לנושא גם בחוק. אם היום מבצע אמצעי התקשורת הערכת מצב ומחליט לפנות לתגובת הנחקר בכדי להראות כי פעל בתום-לב, ראוי להתייחס לכך בצורה מפורשת בחוק ולקבוע כללים ברורים מתי באמת פעולה כזו תחשב ככזו שנעשתה בתום-לב ומתי לא, מקרים בהם לא יוכלו לעמוד אז לרשות אמצעי התקשורת כל אותן הגנות, שהוא מעונין לשמור לעצמו כאופציה ליום הדין.
ראוי, לפי-כך, לתקן את חוק איסור לשון הרע ולקבוע, כי רק פניה למבוקר, שתעשה זמן סביר לפני הפרסום, ביחס להיקף התחקיר והחומר שנאסף, תוך חשיפת כל החומר לעיני המבוקר לצורך גיבוש תגובתו, רק כזו תחשב כפניה שנעשתה בתום-לב. פניה שלא תעשה כך, תשלול מראש את תום-ליבו של הגורם התקשורתי. המרווחים העיקריים משינוי כזה בחוק לא יהיו רק אותם נחקרים אלא גם הציבור כולו, שיקבל אז חומר מאוזן יותר ומן הסתם טוב וראוי יותר.
