ההחלטה שלא לחשוף את שמו ואת תמונתו של עד המדינה בפרשת הולילנד עוררה ביקורת רבה. הטענה המרכזית נגד ההחלטה נסבה סביב עקרון פומביות הדיון והצורך לאפשר ביקורת על המשפט, ולפיה אין זה ראוי שעדות של אדם, בין היתר נגד מי שהיה ראש-ממשלת ישראל, לא תעמוד למבחן הציבור על כל היבטיה. מרכיב חשוב במבחן הזה, כך נטען, הוא חשיפת שמו ופרטיו המלאים של האיש.
מנגד, בית-המשפט סבר אחרת וקבע כי איסור הפרסום מיועד להבטיח סביבה שקטה ואורח חיים סביר לעד, כדי שלא תיגרם הפרעה לעדות.
תוכנית הטלויזיה כלבוטק החזירה את הדיון בסוגיה אל קדמת הבמה, כאשר החליטה להעלות תוכנית תחקיר על אותו ש"ד. מי שסייעה בכך הייתה גם הפרקליטות, שמיהרה להגיש בקשה לבית-משפט כדי להרחיב את איסור הפרסום ביחס לאותו ש"ד, באופן שיכלול לא רק את איסור פרסום שמו ותמונתו, אלא גם פרטים אישיים שלו הנוגעים לעברו – אותם פרטים שכלבוטק רצתה לעשות בהם שימוש. המרכיב של "הפרעה לעדות" חזר בטיעונים גם כאן, ביחס לפרסומים הצפויים. עוד נימקה הפרקליטות כי הדבר מתבקש "לנוכח מסע ההכפשות שעורכת התקשורת נגד העד". בית-המשפט המחוזי לא התרשם מהטענות ודחה את הבקשה. כך גם בית-המשפט העליון, בדיון בעירעור על החלטת המחוזי.
הוויכוח הזה מעלה על פני השטח סוגיה רחבה הרבה יותר, הקשורה לפומביות הדיוןוזכותם לפרטיות של אלה ששותפים לדיון משפטי. החוק במתכונתו הנוכחית מספק הגנה על עד במשפט רק אם עולה הצורך בכך לשם הגנה על בטחונו של אותו עד או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו. מול שיקולים אלו ניצבים זכויות הנאשמים למשפט הוגן ועקרון פומביות הדיון, אשר גלומה בו זכות הציבור לקבל את המידע המלא על הנעשה בבית-המשפט ולאפשר ביקורת וסיוע לחקר האמת.
התפיסה לפיה דיוני בית-משפט צריכים להיות פומביים ’זוכה’ לכירסום בשנים האחרונות, לנוכח צמיחתו של האינטרנט וחופש המידע בו. מה שהיה נקבר פעם באותם ספרים כחולים, אשר קיבצו את פסקי הדין, חשוף היום בכל מנוע חיפוש ברשת. עובד שתובע את מקום עבודתו, יכול למצוא אחר-כך את הסכם העבודה האישי שלו שצורף לתביעה, חשוף לעין כל. באותו אופן, מי שנפגע בתאונת דרכים, חלילה, עלול למצוא את כל התיק הרפואי שלו ברשת. במשרד המשפטים כבר הפנימו את חשיבות הסוגיה ומינו ועדה, ברשות שופט בית-המשפט העליון (בדימוס) יצחק אנגלדר, כדי לבחון האם צריך להרחיב את האפשרויות לפיהן יקבע איסור פרסום על דיוני בית-משפט ופרטי פסקי דין.
העיסוק בשאלה, אם כן, נבע מההכרה בחשיבות ההגנה על האדם ה"פרטי". אותו אדם אשר מוצא את עצמו חשוף ברשת, רק בשל העובדה שהיה שותף להליכים משפטיים. כלל לא עלתה לדיון המחשבה שיש להרחיב את איסור הפרסום על אותם מצבים בהם קיים עניין ציבורי. בעניין ציבורי, הכוונה לאופן שבו שהציבור יוכל להפיק מהפרסום תועלת, בבואו לשקול את עמדותיו בנושאים ציבוריים, להבדיל מ’עניין לציבור’, המונע מסקרנות רכילותית גרידא.
אין חולק כי אותו ש"ד, על-פי עדותו הוא, היה שותף לעבירות על החוק אשר להן הוא טוען ובעניינן הוא מעיד. עדותו במעמד של עד מדינה אמורה לזכותו בחופש, למרות שותפותו לעבירות, אולם לחופש הזה יש מחיר. גם ש"ד צריך היה לדעת כי המחיר הוא זכות הציבור לדעת ולעקוב אחר ההליך המשפטי ובתוך כך – להכיר את הנפשות הפועלות, משני הצדדים.
העמדתו לעדות של אדם, אל מול מי שהנהיג את מדינת ישראל, אינה עניין של מה בכך. אבל דומה שדווקא המקרה הזה, בו אותו ש"ד מבקש להפליל ראש-ממשלה לשעבר, היה ראוי למחשבה נוספת, ולא בכיוון של צימצום הפרסום. מי שרוצה לזכות בחופש האישי שלו במחיר הפללה של אישות כה בחירה, צריך לעמוד בפני הציבור חשוף וגלוי למבחן האמת, ולא להנות מאותה כסות שיצרה עבורו הפרקליטות. החיפוי הזה רק משאיר תחושה שלא משפט של צדק מתנהל כאן, אלא משפט דרייפוס נוסח ישראל 2012.
