האירוע המצער שבו נורה למוות אזרח אתיופי והוויכוח שבא בעקבותיו, האם השוטר היורה היה באמת בסכנת חיים, הוליד מחדש את הרעיון, לפיו כל שוטר יתהלך עם מצלמה על גופו. המטרה: תיעוד פעולות השוטרים במהלך עבודתם כדי לאפשר, מאוחר יותר, פיענוח של טענות כנגד דרך התנהלותם.
המשטרה כמו מהירה להשיק את רעיון המצלמות, כמו המתין בארון לרגע יציאתו, וכבר כמה שעות לאחר שעלתה הביקורת על האירוע, הוא כבר הושק. המטרה, כך הצהירו: לחזק את אמון הציבור במשטרה. האומנם?
קודם כל ראוי לעשות קצת סדר. לא את אמון הציבור מבקשים להבטיח כאן כי אם יותר את היכולת של המשטרה להכריע את הציבור, בוויכוח הבא על דרך ההתנהלות של השוטרים. התיעוד, איש לא במשטרה לא מסתיר, יקל להוכיח שהמשטרה נוהגת כשורה ומבלי להודות בכך במשטרה, הוא גם יגרום לכך שהשוטר, ביודעו שהוא מצולם, יקפיד יותר על הנהלים.
לכאורה ראוי היה לברך על יוזמה כזו של המשטרה, שבסופו של דבר תביא לכך שהאזרחים, ייהנו משרות טוב יותר של המשטרה בשטח. אבל היוזמה הזו לא נקייה מבעיות. אלו מתחילות במשטרה עצמה. איזה אדם ירצה להתהלך עם מצלמה על גופו כל היום, גם אם הוא שוטר?
אבל יותר מכך, הפרטיות שלנו, שאנו כל-כך נלחמים על קיומה, תיפגע שוב. במציאות שבה כל עיר, בית עסק ואפילו נכסים פרטיים מרשתים עצמם במצלמות, תוספת של עוד אלפי מצלמות ניידות, תהפוך כל פינה בחיינו חשופה עוד יותר ותפגע באופן בלתי מידתי בזכותנו לפרטיות. מצלמה כזו יכולה לחשוף אזרחים עוברי אורח תמימים לעין המצלמה, לא תמיד במצבים בהם הם רוצים להיות מצולמים, ויותר מכך – הופכת את פיקוד המשטרה לאח הגדול של השוטרים אבל גם של הציבור.
אין ספק שגם לשוטרים מגיעה פרטיות בעת עבודתם. ניתן בהחלט היה לחשוב על אמצעים אחרים להבטיח ראיות מספקות לביסוס טענות השוטרים, מבלי להיזקק למצלמה. כך למשל ניתן להחמיר את הענישה עם שוטרים שימצאו כמי שלא נהגו כשורה או פעלו שלא לפי הנהלים, למען יראו וייראו. נקיטת יד קשה במקרים כאלה תרתיע שוטרים נוספים מלנהוג כך בעתיד. נוסף לכך ראוי שהמשטרה תקנה לשוטרים הרגלי עבודה נכונים ובהתאם לחוק, בלי להטיל על כלל השוטרים את המורא של המצלמה שתתעד את פעילותם.
אבל היוזמה מחדדת בעיה רחבה יותר. היום אין כל הסדרה בחוק לנושא המצלמות במרחב הציבורי. ההתבססות בפעילות בנושא, היא על חוק שחוקק לפני כמעט 40 שנה, בתקופה שאיש לא צפה שבכל פינה בעיר תהיה מצלמה.
ראוי היה שנושא מרכזי כל-כך בחיינו יוסדר בחוק המתאים לתקופה הנוכחית. חוק שיקבע כיצד תתקבל ההחלטה אם ראוי לרשת אזור מסוים במצלמה. לאחר שזו תתקבל, על החוק לספק גבולות גזרה ברורים לגבי הדרך הראויה להתקנת המצלמות, כך שיפעלו בדרך פוגענית פחות, איך יש לשמור על תוצרי הצילום, לכמה זמן יישמרו, מה ייעשה איתם בתקופה בה הם נשמרים, ולמי יינתן עותק מסרט צילום ולאיזה צרכים.
הסדרה כזו גם תספק קווים מנחים לגופים כמו המשטרה, שיחליטו לרשת אנשים בשר ודם במצלמות. כך תיווצר נורמת התנהגות ראויה, שעברה את מסננת החקיקה, ותואמת את האופי שאנחנו רוצים להקנות לדרך החיים שלנו בנושא. הסדרה כזו, יש לקוות, תביא לצמצום התופעה וטיוב המצלמות, למקומות שבהן הן דרושות באמת.
עד שתהיה חקיקה כזו, ראוי היה שהמשטרה לא תפעל בדרך של "כיבוי שרפות" ותשיק את פרויקט רישות המצלמות על גופן של השוטרים, כטלאי שבה לכפות על אוזלת ידה, לפני שתערוך בדיקה מקיפה על דרך פעולת המשטרה בשטח, תוך רענון נהלים ועריכת הדרכות פעילות לשוטרים בנושא. המצלמות הן, בסופו של דבר, רק חלק מניסיון להשתיק את טענות הציבור כנגד המשטרה, לא יותר מכך, וחבל שכך.
