כאשר הוקמה הועדה לעידוד התחרות בין הבנקים בראשותו של המפקח על הבנקים, דודו זקן, נדרכו כל מי שההגנה על הפרטיות יקרה לו. בכל פעם שעולה לדיון שאלת פתיחת שוק האשראי לתחרות אמיתית, עולה במקביל וכחלק בלתי נפרד מכך, גם הרעיון להפשיט את כולנו מכל כיסוי או מחסום מפני גילוי פרטי נתוני האשראי המלאים שלנו. הטענה שחוזרת ועולה בעניין הינה כי יש לחשוף הכל בפני כל דורש כמעט.
כך גם כעת, בועדת זקן. הועדה הנכבדה עוד לא הספיקה להגיש את הדין וחשבון שלה, והנה כבר עולים קולות בענין הזה ממש. תומכי הגברת התחרות בין הבנקים כבר הקדימו להביע אכזבה מההכרזה הצפויה על החופש המצומצם מדי שיהיה לחשוף את המידע האישי בקשר לפעולות האשראי שלנו בבנקים ובחברות השונות שמספקות אשראי. אותם קולות טוענים שללא חשיפה מלאה של המידע האישי של כל אחד ואחד מאיתנו, לא תהיה תחרות אמיתית בין הבנקים. "עלינו להיות כמו באמריקה", מנפנפים אלה, שם המידע הזה פתוח לכל.
התפיסה שיש "לדעת עלינו הכל" מקבלת ביטוי הולך וגובר בהצעות חקיקה רבות בשנים האחרונות. חלקן בשלב ראשוני מאוד, חלקן בשלב מתקדם וחלקן כבר הפכו לחוק בישראל. כך למשל לפני כארבע שנים, אז החקיקה העניקה לרשויות האכיפה בישראל את הזכות לקבל את נתוני התקשורת שלנו, לדעת מתי והיכן נכחנו בכל יום ושעה, אם היה עימנו טלפון סלולארי, ונתונים רבים נוספים הקשורים לכך. "האח הגדול" אף מעוניין לרכז את טביעת האצבעות שלנו ואת סריקת תווי הפנים במאגר גדול שיקים אגב הוצאת תעודות זהות ביומטריות, והמשך לכך גם את התיק הרפואי שלנו – הצעה הנמצאת בשלבי ניסוח, ועוד היד נטויה.
לפני כעשר שנים חוקק, בשקט יחסי, חוק שרות נתוני אשראי. מטרת החוק, לטענת יוזמיו, הייתה כפולה: להגביר את הביטחון במסחר במשק, ביטחון מפני מסחר עם גורמים שהסיכוי שלא יקיימו את התחייבויותיהם הינו רב; המטרה השנייה שהוגדרה הייתה הגברת התחרות בשוק האשראי.
עם המטרה הראשונה קשה להתווכח. אף אחד מאיתנו לא מצפה שגורמים נותני אשראי לא יוכלו לקבל מידע שלילי על אדם המבקש מהם אשראי, נתונים כגון הימצאותו של האדם בהליכי פשיטת רגל או איחוד תיקים בהוצאה-לפועל, ועוד סממנים דומים המעידים ברמה סבירה כי אין לו יכולת פרעון. עם המטרה השניה קשה להסכים.
לטענת תומכי "הגברת התחרות", לצורך קיום תחרות בשוק האשראי, יש להפשיט את כל מעטה הסודיות סביב האזרח הקטן ולאפשר לכל הגורמים נותני האשראי לקבל את מלוא המידע עליו, שלילי וחיובי כאחד. כך תבוא מחר עקרת הבית לפתוח חשבון בבנק נוסף, יחייך אליה הפקיד ויגיד לה: "יש לך כבר חשבון בנק אחד, לא ניתן לך עוד אחד אצלנו". את זה הוא יוכל להגיד לכל אחד מאיתנו, בלי מאמץ גדול מידי ובלי לבקש את הסכמתנו לגישה לנתונים אלו. ההסבר של התומכים בכך הוא שאם הבנק ידע את כל הנתונים הרלבנטיים על האזרח, הוא יוכל לדעת מי הוא פוטנציאלית לקוח טוב ואז תהיה לו האפשרות לפנות אליו ולהציע לו הצעות לאשראי זול יותר. כך נמצא עצמנו החברה "הטובים" מוצפים בפניות של בנקים, חברות ביטוח ודומיהם, והכל מתוך חגיגת "תחרות מתן האשראי" בשוק.
לפני כשנה וחצי אף תוקנו תקנות שרותי אשראי והרחיבו את מעגל המידע שיתאפשר בידי כל גוף פיננסי לקבל עלינו, האזרחים הקטנים. עתה לוחצים תומכי התחרות על ועדת זקן לשחרר את ברז המידע עוד יותר ולהציע הצעות לתיקוני חקיקה בעניין, כך שיתאפשר לדעת עלינו ועל פעילותנו מול הגופים הפיננסים כמעט הכל.
נראה שהחבורה הלוחצת על ועדת זקן צריכה לבוא ממקום אחר. אין מקום להרחיב את המידע שניתן לדעת עלינו אלא יש לצמצם אותו. אין שום בסיס לטענה שאם מידע "חיובי" על האזרח הקטן יזרום באין מפריע מבלי שהתבקשה בכלל הסכמתו, אזי תגבר התחרות בשוק האשראי. גם אם יש בכך אמת, מחיר הפגיעה בפרטיותנו גבוה מידי. בארצות-הברית חופש המידע הזה לא עזר לבנקים שקרסו לפני כארבע שנים. ההפך, התחרות הזו רק גרמה להם לעבור את הקצה באשראי שהעניקו.
את המידע הרגיש יש להשאיר למשא-ומתן בין הלקוח לבין נותן האשראי. ירצה נותן האשראי לתת ללקוח אשראי בתנאים טובים, יגיד ללקוח: תביא לי מידע. לא יביא, לא יקבל ריבית נמוכה. כך באמת פועל שוק חופשי ולא בתנאים של "אח גדול" שיודע הכל כברירת מחדל. הרי מחר עוד יטענו תומכי חופש המידע הזה או תומכי חופש מידע אחר, שגם לרקע העדתי של האזרח, השכונה בה גדל וההיסטוריה הפיננסית של הוריו – לכולם יש קשר ליכולת הפיננסית שלו. את הסחף הזה צריך לעצור כבר עתה ויפה דו"ח אחד קודם.
