בשבועות האחרונים מחייך אלינו השף משה שגב מתוך מסך הטלויזיה, תוך שהוא מקים דוכן בישול זמני בשווקים שונים בארץ ומבשל שם לעיני העוברים ושבים. ברקע של אותו דוכן מתנוסס בגאון שלט שם תוכנית הטלויזיה אותה הוא מאכלס:"הבאסטה של שגב".
בשמיעה ראשונה הגימיק הזה של שגב ואנשי ההפקה שלו מתקבל כדבר נחמד. ללכת לשווקים, לפגוש איזו גברת עם סל גדול ולבשל ארוחה מהמצרכים שיש לה בסל. אבל לא הכל מושלם בסיפור הזה. אצל חובבי הגסטרונומיה התל-אביבים הוא עורר מיד סימן שאלה גדול, שכן ’הבאסטה’ היא אותה מסעדה מצליחה ומבוססת משוק הכרמל. מה לשגב ולמסעדה ההיא, נשאלה השאלה בתמימות.
מי שמיהר למסעדת הבאסטה כדי לראות אם משהו במסעדה שם השתנה, יכל להרגע. השף הוא אותו שף, הבעלים אותם בעלים וגם את הפיצה עם הלבנה והכמהין אפשר להזמין כמו תמיד. שגב עדיין לא נמצא שם.
אז מהיכן בכל זאת בא החיבור בין שגב לשם ’באסטה’? לא ברור. בתוכנית ודאי יטענו שהשם בא בגלל תוכן התוכנית וללא קשר למסעדה הקיימת. ינסו לטעון שזו מקריות בלבד. גם יודו: לשגב אין דבר עם מסעדת הבאסטה, שרק לאחרונה אתר האינטרנט של מדריך הטיולים לונלי פלאנט הכתיר אותה כאחת משתי המסעדות שאסור לתייר לפספס בביקורו בתל-אביב.
אין ספק ששמו המסחרי של עסק הינו נכס לכל דבר ועניין. נכס הצובר ערך ככל שגדל המוניטין של בית-העסק הנושא שם זה. כאשר נעשה שימוש בשם המסחרי של העסק, יכולה להיתפס פעולה זו כ"גניבת עין", אשר תקנה לבעל העסק את הזכות לעתור לצו מניעה כנגד המשך השימוש בשם ובנוסף לכך אף בתביעה לפיצויים.
על פי החוק, כדי שתיווצר עוולת "גניבת העין" במסעדה, כמו ה"באסטה", יש להראות על קיומם של שני תנאים מצטברים: מוניטין שיש למסעדה תחת שמה וחשש סביר להטעיית הציבור, כי הטובין שהמקום מציע ללקוחותיו מוצעים עתה במקום האחר שעושה שימוש בשם. חשיבות רבה ישנה גם לסוג השם שלגביו מתבקשת ההגנה והשאלה אם הוא שם יחודי למקום הטוען לו.
לכאורה זהו נשק יום הדין. מסעדת הבאסטה היתה יכולה לרוץ לבית-המשפט ולנסות לקבל צו מניעה נגד שידור התוכנית תחת השם שניתן לה ועוד לתבוע פיצוי כספי יפה. אבל רק לכאורה. שתי בעיות יעמדו בדרך: היכולת להראות כי בציבור רווחת המחשבה שהבאסטה של שגב קשורה למסעדה בדרך שפוגעת בעסקי המסעדה; היכולת להראות כי השם שלגביו מתבקשת ההגנה, הוא יחודי למסעדה.
את הבעיה הראשונה יש לבחון על-פי "המבחן המשולש" הנפוץ בפסיקה: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הלקוחות; מבחן גדר הטובין. במבחן הראשון, יש לבחון את זהות המוצרים במיקומם הטבעי בו הצרכן נתקל בהם, קרי בסביבת שוק הומה אדם. במבחן השני, יש לבחון את סוג הלקוחות אליו פונה המוצר – קהל חובב גסטרונומיה. במבחן השלישי, יש לבחון את אופי המוצרים המוצעים, כאשר שוב, מדובר במוצר דומה.
אף אם ניתן יהיה להתמודד ולצלוח את הבעיה הראשונה, הבעיה השנייה קשה אף יותר. שם כמו ’הבאסטה’ יכול להיתפס כנחלת הכלל. כך, על-פי הדין, מילה או שילוב מילים שאין בהן יחוד של המצאה, לא יתפסו ככאלה שראויות להגנה.
נהוג לקשור את מקור השם באסטה לשפה הערבית ("דוכן בשוק") או הפרסית ("מקום סגור"). מהבחינה הזו, במסעדה התל-אביבית לא המציאו דבר ביחס לשם המקום. הם פתחו מסעדה בפאתי שוק הכרמל וקראו לה בשם של דוכן בשוק. הגנה על שם כזה תהיה קשה מאוד. על המסעדה יהיה להראות כי למרות שמדובר במילה שאין בה יחוד דווקא למסעדה, הרי שהציבור משייך בתודעתו את השם ’הבאסטה’ למסעדה, ולכן שימוש באותו שם על ידי האחר, כגון בתוכניתו של שגב, עלול להביא לכדי הטעיה. כלומר, יהיה על המסעדה להוכיח ייחודיות שיש לה בשם, כזו המשייכת אותו למסעדה בלבד. זהו ללא ספק רף גבוה יותר שספק אם ניתן יהיה לעבור אותו.
אם משפטית יהיה קשה לתקוף את מפיקי תוכניתו של שגב על השימוש בשם ’באסטה’, עדיין נותרת באוויר שאלה אתית, האם בתחום המסעדנות, אין איזה שהוא קוד מוסרי בין הקולגות, כזה שמחייב אותם קצת יותר מערכי משפט יבשים. אם ישנה אתיקה כזו, מה שעשו בתוכנית של שגב, הוא דבר שלא יעשה.
בתוכנית האח הגדול של העונה האחרונה היה בחור בשם רגב, שלתקופה קצרה פתח מסעדה על שמו סמוך להיכל התרבות. מה היה אומר שגב, אילו אותו רגב היה קורא למסעדה שלו "רגב אקספרס"?
