בית המשפט השלום בתל אביב-יפו דחה לאחרונה (15.05.2023) תביעה כספית שהגישו בני זוג כנגד חברת הביטוח ״הפניקס״, וחייב את התובעים בהוצאות משפט על סך 5,000 ש״ח.
הרקע לפסק הדין הינו מספר הודעות הנוגעות לפוליסת הביטוח של בני הזוג, אשר נשלחו מטעם הנתבעת למזכירה בחברה בה עבד בן הזוג במשרה תפעולית כעובד שכיר. משכך, בני הזוג ביקשו להסיר את כתובת הדוא״ל של המזכירה, ולאחר שזו לא הוסרה, החליטו התובעים להגיש תביעה כספית כנגד החברה בגין פגיעה בפרטיותם.
התובעים טענו, בין היתר, כי על אף שביקשו מספר פעמים שהמשיבה תמחק את כתובת הדוא״ל של המזכירה, ולמרות שהובטח להם מטעם נציג הנתבעת כי כתובת הדוא״ל הוסרה, המכתבים וההודעות ששלחה הנתבעת לתובעים המשיכו להגיע לכתובת הדוא״ל של המזכירה. התובעים טענו כי הנתבעת הפרה את פרטיותם בכך שהעבירה מידע רגיש אודותם למי שאינו מורשה לקבלם. עוד טענו, כי על אף שלקחה אחריות, הנתבעת הציעה לבני הזוג פיצוי זעום, שאינו משקף את הפגיעה בפרטיותם, שכן היא עודנה נמשכת.
מנגד, הנתבעת טענה על ידי בא כוחה, עו״ד כפיר ויטמן, ראש מחלקת הליטיגציה במשרד דן חי ושות' כי המסמכים נשלחו לכתובת הדוא״ל של המזכירה מאחר שזו הכתובת שנמסרה לה מלכתחילה. עוד טענה, כי בהתאם להוראות חוזר משרד האוצר, אליהן כפופה הנתבעת, עליה להעביר למשרד האוצר פרטים אודות לקוחותיה, לרבות דוא״ל. לכן, מאחר והנתבעים לא מסרו כתובת דוא״ל חלופית שתמלא את מקומה הכתובת שאותה רצו להסיר, נגרמה תקלה טכנית שמנעה את הסרת כתובת הדוא״ל בפועל. בנוסף, הנתבעת טענה כי המסמכים שאליהם נחשפה המזכירה מכילים מידע מצומצם ולא במידע חסוי ברף העליון, שכן מדובר רק בעובדת קיומו של הליך ביטוחי הנוגע לתובעים ומידע מצומצם בנוגע לתביעה עצמה. כמו כן, התובעת טענה לחוסר תום לב מצד התובעים. זאת משום שגם הפגיעה בפרטיות לכאורה, לא מנעה מהתובעים לשוב לבטח את רכושם ובריאותם אצל הנתבעת.
השופטת ורדה שוורץ סברה כי אין מחלוקת ביחס לעובדות המקרה, וכי השאלה העולה בנסיבות העניין היא האם התנהלות הנתבעת מהווה פגיעה בפרטיות. כאמור, במידה וישנה פגיעה בפרטיות, יש לבחון האם הנתבעת זכאית להגנות המנויות בחוק הגנת הפרטיות ובמידה ולא, יש לבחון מהו סכום הפיצוי הראוי בנסיבות המקרה. במסגרת זו, השופטת בחנה את סעיף 2 לחוק ובדגש את סעיפים 2(7) ו-2(8) לחוק, הקובעים כי הפרת חובת סודיות שנקבעה בדין או בהסכם לגבי ענייניו הפרטיים של אדם הם הרלוונטיים למקרה דנן, וסברה שהתובעים לא הוכיחו שנקבעה חובה שכזו בדין או בהסכם, קרי מתוקף היות הנתבעת חברת ביטוח או מתוקף חוזה הביטוח.
השופטת סברה כי גם במידה וישנה פגיעה בפרטיות, אשר באה לידי ביטוי לכל היותר כהטרדה נוכח העברת ההודעות החוזרת, חידוש הפוליסות מעיד על חוסר תום הלב של התובעים.
השופטת קבעה כי לזכות הנתבעת עומדת הגנת תום הלב מכוח סעיף 18(2)(ד) לחוק, שכן, ״הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים״.
השופטת הוסיפה כי בנסיבות העניין לא התגבשה עילת תביעה אף לאור הוראת סעיף 6 לחוק משסברה, כי היא נוטה להסכים כי הפגיעה הנטענת לא עולה לכדי פגיעה של ממש.
לאור האמור, השופטת קבעה כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות המשפט.
(תאד"מ 3959-05-22 צינמון ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ)
